ו

סימן פא

]סיום שו"ת חחו"מ סי' ל"ט[ אם יאמר דכוונתו לחייב משום מ"ש שפיתה אותו ר"ץ, ור"ל שעי"ז יהי' בדיבור לבד כח, אם בא לדמות למ"ש בגמרא כתובות פרק הנושא דק"ב הן הן הדברים הנקנים באמירה, בההיא הנאה דקא מיחתנא אהדדי, אדרבה מדקאמר הן הן הדברים מבואר דאין למדין מזה לשא"ד, וכן לשון הרמב"ם פכ"ג מה"א דין י"ג ואלו הן הדברים הנקנים באמירה, וכמו שם גופא דוקא באב הפוסק ולא באשה שפסקה לבתה כו'. ותו דגם שם דוקא בעמדו וקדשו תיומ"י אחר האמירה, והיינו כיון שע"פ הדבור נעשה מעשה הקדושין, וע"ש בהגמ"יי דוגמת ערב דא"צ קנין ג"כ בההיא הנאה דקא סמכי עליה, דמ"מ דוקא בערב בשעת מתן מעות הוא דא"צ קנין, כיון שנותן מעות ע"פ דבורו והיינו דוגמת עמדו וקידשו, אבל בלאו הכי אין כח להדבור אף שיש לו הנאה. ואף ערב דב"ד שמשתעבד גם אחר מתן מעות ובלא קנין, הא פי' הרמב"ם ר"פ כ"ה מה' מלוה דין א' ב' דדוקא כשהי' הב"ד רוצים להגבות מן הלוה ועל פיו הניחוהו, משא"כ כשרק אמר לפני ב"ד אני ערב אינו משתעבד, וכ' המ"מ שם שכן עיקר וכ"פ בש"ע סי' קכ"ט סעיף ב'. וא"כ הכא עדיין לא נעשה מאומה ע"י הדבור כו'. וע' בבית מאיר רס"י נ"א הקשה מאי רבותא דנקנה באמירה הלא גם בפועל מהני אמירה כיון שעושה אח"כ עי"ז, וה"נ הרי מקדש עי"ז, הרי חשוב הקדושין כמעשה דפועל, משא"כ בנד"ז הדבור לפועל והפועל לא עשה שום מעשה, נ' ודאי שאין בהדיבור שום כח רק נשאר דבור:

אם יאמר משום דלדבריו התנה שלא יהי' חזרה, וכל תנאי שבממון קיים, ע' ססי' שט"ו ובסמ"ע שם סק"ז הא דא"צ קנין זהו כשע"פ התנאי קבל הנער ועשה מעשה, משא"כ שאר תנאי שבדברים בלי שום קנין אין כלום, וע' בסי' שד"מ ססע"י א' ובסי' ר"ו ס"א. והנה יש תנאי שבטל אף בקנין כגון שיש מעשה בתחלתו או שאינו כפול כ"ש דבור בלבד, וע' בש"ע סי' קנ"ד סי"ז, וראיה ברורה ממ"ש הש"ך סי' קצ"ח סעיף ה' סק"י, והביא ראיה מחידושי הריטב"א קדושין כ"ו וכן כתב שם הרשב"א וז"ל ואי פריש אי בעינא בכספא אקנה אי בשטרא איקני קנה דהא לאו מחוסר קנייה הוא, דמדינא שטרא לחודיה וכסף לחודיה קנה, ומשום דלא סמכא דעתייהו הוא, וכיון דפרישו פרישו עכ"ל בחידושיו שם ריש ד"ה אמר רב לא שנו. וכ"כ ביש"ש שם סי' מ"ג וז"ל ומה שמשמע שהכל תלוי בתנאו היינו בדברים שקונים מן התורה, אבל אם התנה בדבר שאינו קונה לא מהני. ודומה לזה כתב הר"ן במתניתן דבהמה גסה נקנית במסירה וז"ל והוי יודע דכל היכא דבעינן משיכה אם אמר ליה קני במסירה או שאמר לו לקנות במשיכה ברה"ר לא קני )והביאו רמ"א בש"ע סי' קצ"ח ססע"י ט'( דאע"ג דאמרינן לקמן בגמרא כו' ואי פריש פריש, התם הוא דמדינא כסף לחודיה קנה כו' הלכך אי פריש ואמר אקנייה בכספא לחוד כיון דסמכא דעתי' מהני אבל הכא דמשיכה ברה"ר לאו כלום הוא כי אמר ליה קני מאי הוה כו', והכי מוכח בגמרא דאמרינן פיל לר' שמעון במאי יקנה ולא קאמר בדפריש ע"כ כו' דשמעינן מינה דלא מהני תנאי למה שלא קנה כלל עכ"ל היש"ש. ואף להב"י ורמ"א שם שכ' וכן אם התנו בהדיא דהמעות יקנו קנו, היינו משום דעכ"פ מעות קונות דבר תורה רק שחכמים תקנו שלא יקנה ע"כ ס"ל דמהני תנאי, ע"ד האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו, וכ"כ הב"ח, אבל גבי דברים דאין שום קנין בהם אף כי התנו לא מהני לכ"ע, דעכ"פ כ"ש וק"ו הוא מדין משיכה ברה"ר דלא מהני תנאי שיקנה, כמ"ש הר"ן ויש"ש ורמ"א בש"ע וכ"מ מהרשב"א והריטב"א כנ"ל. הנה כתבתי בענינים אלו דרך ואין לומר כו' יותר מהצורך, כי א"צ ראיות כ"כ ע"ז שדבור לבד אין בו קנין והוא פשוט. רק משום לפי הנראה הבע"ד משים טענות לומר שיהי' בזה דין קנין, ע"כ הוכרחתי לכתוב בזה אף שפת יתר, כדי לברר הנלע"ד אמת ויציב ואולי יעיר ממקומות אחרים, הגם שאין בזה שום ממש לענ"ד, אעפ"כ אם יראה לי אי"ה אראה להשיב. ומה שאמר מדין דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה, הנה לענין דינא אין זה נוגע דעכ"פ מאחר שחזר בו ר"צ כבר, בטל הדבור, ואפילו תפס מפקינן מיניה, כדכתב הרמב"ם רפ"א מה' מכירה המקח אינו נקנה בדברים כו' עד וכאילו לא היה ביניהם דברים מעולם, וכ"כ במרדכי ס"פ כל הגט וס"פ הזהב והתוספות פ"ח דב"ב קכ"ג ב'. כש"כ הכא שצווח וחזר בו במילתא בטעמא שא"א לקיים הדבר. אך באמת נ' דאין כאן כלל משום אין רוח חכמים נוחה הימנו מכמה טעמים. האחד הוא שאין זה ענין למתנה מועטת כי היא גדולה שבגדולות, דמותר לחזור בו. הב' שאפילו אם הי' לזה דין מתנה מועטת אין לזה דין מחוסרי אמנה כיון שהחזרה הי' עכ"פ בעוד שעסוקים מענין לענין באותו ענין, דזה לא דמי כלל לחזר בו אח"כ. ועוד טעם כי הנה גם במקח וממכר, אם הי' אונאה ערך שתות נחלקו הב"ח והש"ך סי' ר"ד סק"ב לענין אם יש חיוב מי שפרע אף כשהלה רוצה להחזיר לו אונאתו, אבל לענין דברים לבד נ' אף להש"ך ליכא בכה"ג משום מחוסר אמנה, וכ"מ בחידושי הרמב"ן בפ"ה דב"ב דפ"ג ע"ב סד"ה רב חסדא, במ"ש אבל עכשיו אין שם חסרון אמנה כו', וכ"ש הכא בנד"ז שהיה אונאה עד פלגא, שהרי אח"כ נתרצה בעצמו על קכ"ה שהוא פלגא מהדבור הראשון. ודעת כמה פוסקים דאף בעבדים וקרקעות יש אונאה בכה"ג. וגם להפוסקים דאין להם אונאה כלל היינו לענין קנין, אבל לגבי דברים לבד ודאי בכה"ג א"צ לקיים דברו, דהא גם בשום הדיינין שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל אף בקרקעות כדאיתא במשנה וגמרא פי"א דכתובות דצ"ט סע"ב ובהרא"ש שם סי' י"ו דהמקח בטל, א"כ איך נחמיר בדבור הקל שיהי' מוכרח לקיים דבורו יותר ממעשה ב"ד, שבמעשה ב"ד כה"ג בטל הדבר. זה ודאי סברא גדולה דדבר כזה אינו ענין למתנה מועטה כש"כ בנ"ד. סימן פב כל המטלטלים נקנים במשיכה וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו. כ' הר"ש ולאו משום דאיכא איסור דאמרינן פרק הזהב )דמ"ט ע"א( דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה. לכאורה דבריו צע"ג דהא שם פליגי רב ור' יוחנן וא"כ איך פי' כרב נגד ר' יוחנן שם דס"ל דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה. וצ"ל משום דלשון המשנה משמע ליה כן מדקאמר וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו. מכלל דכשאינו מקיים הוא רק שאין רוח חכמים נוחה הימנו אבל ליכא איסורא ממש. וכמו שמביא ראיה מהש"ס פ"ק דקדושין )דף י"ז סע"ב( אהא דואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו ופרש"י אין דעת חכמים נוחה הימנו במעשיו כלומר אין מחזיקין לו טובה שלא הצריכוהו לכך עכ"ל מזה מבואר דאיסורא ליכא. א"כ כמ"כ בענין וכל המקיים את דברו כו'. דכשאינו מקיים איסורא מיהו ליכא רק שאין רוח חכמים נוחה הימנו. והיה לו להביא כן גם מרישא המחזיר את החוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו דודאי גם כשלא החזיר דהיינו שלא אמר אעפ"כ ליכא איסורא מאחר שבפי' אמרה תורה שמשמט החוב. ומיהו לפרש"י בגיטין פ"ד )דל"ז ע"ב( דתלי ליה עד דאמר הכי היינו שמכריחו ממש א"כ כיון שיכול להכריחו ממש משמע קצת דכשאינו אומר אעפ"כ ה"ל קצת איסורא. דאם היה היתר גמור איך יהי' יכול להכריחו ממש אבל לשא"פ וטוש"ע ח"מ סי' ס"ז סל"ו דרק מסבב עמו בדברים. ולא שיכריחו ממש. א"כ י"ל דליכא איסורא כלל כשלא אמר אעפ"כ. ומ"מ משום זה הביא הר"ש יותר ראיה מההיא דקדושין דמשם מוכרח יותר דליכא איסורא. וע' עוד מענין אין רוח חכמים נוחה הימנו פ"ט דב"ק )דף צ"ד ע"ב( ופרש"י אין רוח חכמה וחסידות בקרבו עכ"ל ועמ"ש מזה התוי"ט פ"ג דאבות משנה יו"ד. אך עדיין ישאר הקושיא על ר' יוחנן ממשנתינו. ואפ"ל דהר"ש ס"ל דלהמסקנא שם דפריך ומי א"ר יוחנן הכי כו' עד אלא מותר לחזור בו אמר רב פפא ומודה ר' יוחנן במתנה מועטת. א"כ הרי לא כל דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה כ"א במתנה מועטת דוקא. א"כ גבי מקח וממכר בדבר גדול דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה דאין לדמותו כלל למתנה מועטת. דמתנה מועטת שאני דאין בזה קפידא כ"כ. אבל לקנות סחורה הרבה מה שאין צריך לו ודאי מקפיד האדם. וע"כ המשנה דמיירי במקח וממכר אתיא שפיר אף לר' יוחנן. ומצאתי בשט"מ פ' הזהב )דמ"ט ע"א( וז"ל במתנה מועטת דסמכא דעתייהו ולכך במילתיה דרבי יוחנן היינו כמו מתנה מועטת שהרי מסר לו מקצת וא"כ סמכא דעתיה של לוקח שיקיים מקחו ומש"ה קאמר דיש בו משום מחוסרי אמנה עכ"ל. ור"ל דוקא כשנתן הלוקח מקצת למוכר כמו ערבון טבעת דנהי שאינו ככסף מ"מ סמכא דעתו של לוקח ע"כ יש בו משום מחוסרי אמנה כמו במתנה מועטת. וכמ"כ אם המוכר נתן ללוקח מקצת הסחורה. אבל בדברים בעלמא במכר לא סמכא דעתיה כלל ואין בזה משום מחוסרי אמנה. אבל הרמב"ם פ"ז מה' מכירה דין ז' גם גבי מכר כ' ה"ז ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו וכ"כ בש"ע סי' ר"ד ס"ז. גם הנ"י שם כ' וז"ל כ' הרשב"א והתוספת בד"ה מודה ר' יוחנן דמכר נמי כמתנה מועטת דמי ואפילו נשתנה השער דסמכא דעתיה וכ"ד הראב"ד ז"ל ולזה נוטה דעת הרנב"ר ז"ל אע"פ שהרז"ה חולק בנשתנה השער עכ"ד. הרי ס"ל דבמכר ג"כ דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה. ועיין בנ"י פ' הספינה גבי ארבעה מדות במוכרין הביא הירושלמי ס"ל בנשתנה השער אף לר' יוחנן ליכא משום מחוסרי אמנה והביאו הב"ח סי' ר"ד וכ' שראוי להשוות גם תלמוד דידן להירושלמי וצ"ע:

קיצור. קשה מ"ש הר"ש כרב נגד ר' יוחנן וי"ל משום דמתניתין אין רוח חכמים נוחה הימנו משמע כן אך א"א לומר כן. וע' רש"י בהזהב )דמ"ט ע"א( ד"ה אבל אמרו משמע ס"ל היכא שאין רוח חכמים נוחה הימנו יש בו משום מחוסר אמנה ואפ"ל הר"ש ס"ל דלמסקנא לא פליג ר' יוחנן במכר כלל מיהו הנ"י בשם הרשב"א ותוספת לא כ' כן:

ב( ואפ"ל משום דס"ל להר"ש דאביי שם ס"ל כרב וכמ"ש הרז"ה וכ"כ הרא"ש שם סי' י"ב. וכיון דאביי דהוא בתרא מתרץ אליבא דרב ע"כ פסק כרב. ועוד משום דלהירושלמי סוף שביעית משמע דלא פליגי כלל רב ורבי יוחנן כמ"ש הרז"ה והודה לו הרמב"ן בזה כמ"ש ואע"ג דהתם לא פליגי רב ור' יוחנן. עוי"ל מסתמא במכר חוזר בו משום אונאה וההיא ודאי ל"ד למתנה מועטת דמדעתיה יהיב משא"כ באונאה כמ"ש בב"מ )ס"ז א'( דלא ידע דאיתיה אונאה דמחיל כו' וע' בש"ע סי' רכ"ז ס"ו ועוד שם ס"ל אבל השליח כו' דלכאורה מזה ראיה לחומרא בספק דסעיף ו'. וז"ל הירושלמי סוף שביעית ר' חייא בשם רבי יוחנן אמר הנושא והנותן בדברים זימנין דאת אמר אין רוח חכמים נוחה הימנו. )פי' אבל אינו מקבל עליו מי שפרע( וזימנין דאת אמר אין מוסרין אותו אלא למי שפרע )וזה חמור יותר הרבה מהא דאין רוח חכמים נוחה הימנו(. ר"ז ר' אבוהו בשם ר' יוחנן הנותן ערבון טבעת לחבירו וביקש לחזור בו חוזר בו )וכ' המפרש וכדמסיק הטעם בעינא קאי. ונוכל לומר שלא נתנה לו רק לזכרון דברים בעלמא משא"כ סתם ערבון קונה לרבי יוחנן כנגד כולו לעמוד בו במי שפרע עכ"ל. וכדאיתא פרק הזהב דף מ"ח ע"ב( רבי זעירא בעי קומי ר' אבוהו זהוב )אם נתן לו זהוב בערבון מהו אם דינו כטבעת או כמעות( א"ל טבעת )טבעת דוקא אמרו ולא זהוב( מה בין זהוב ובין טבעת זהוב דרכו להשתנות )ולעשותו דמים שהוא משתנה בכך. משא"כ טבעת בעינו קאי שאין דרכו לעשותו דמים וה"ל כמשכון(. ונראה דפי' זהוב היינו נסכא של זהב ואעפ"כ דרכו להשתנות ולעשות מטבע דאילו דינר זהוב טבוע אין מקום לשאול מה בין זהב לטבעת. ועוד דא"כ הל"ל זהוב מטבע הוא ומהו דרכו להשתנות מיהו לשון זהוב משמע מטבע וכן מתבאר בהדיא בגמרא פ"ק דקדושין )דף ח' ע"ב( דבנסכא ליכא מי שפרע. וכן פי' בהדיא הירושלמי בנ"י פ' הזהב. ועכ"פ הפי' מהירושלמי דהא דאין רוח חכמים נוחה הימנו זהו כשמסר לו טבעת והא דמקבל עליו מי שפרע זהו כשנתן לו זהוב. וצ"ל דלענין אין רוח חכמים נוחה הימנו אמאי צריך טבעת הא גם בדברים לבד י"ל כן אלא מזה ראיה להר"ש ושט"מ דכיון דרק במתנה מועטת אמרינן כן א"כ במכר לא אמרינן כן דהא לא סמכא דעתייהו אלא דוקא כשנתן לו טבעת דאז סמכא דעתיה ולכן אז דוקא אין רוח חכמים נוחה הימנו:

קיצור. גם י"ל הר"ש ס"ל דאביי ס"ל כרב ולכן הלכה כרב. ועוד קצת ראיה מהירושלמי דדוקא בנותן הלוקח משכון לבטחון על המקח אזי כשחוזרים בו אין רוח חכמים נוחה הימנו ולא בדברים לבד וכ"ד תוספת חיצוניות בשט"מ פ' הזהב:

ג( רבי יעקב בר זבדי רבי אבוהו בשם רבי יוחנן אמר ליתן מתנה לחבירו וביקש לחזור בו חוזר בו )וכ"ה בגמרא דילן פ' הזהב )דף מ"ט ע"א( אמר לחבירו מתנה אני נותן לך יכול לחזור בו. יכול פשיטא. דהא לא משך ואין כח בב"ד לכופו. אלא מותר לחזור בו. וא"כ כמ"כ מ"ש הירושלמי חוזר בו. משמע דמותר לחזור בו. וק"ק דהא לשון חוזר בו דגבי הנותן ערבון יש בהן משום מחוסרי אמנה. ואילו הכא תני חוזר בו והיינו מותר ופרש"י בהזהב דאפילו מחוסר אמנה ליכא. והנה בגמרא שם אמרו דהיינו דוקא במתנה מרובה. אבל במתנה מועטת אין מותר לחזור בו. וא"כ אם באנו להשוות התלמודים צ"ל דהירושלמי כאן מיירי ג"כ במתנה מרובה דוקא. אך א"כ קשה מניין לו דרב פליג דילמא רב מיירי במתנה מועטת. ומצאתי שנחלקו בזה הרז"ה והרמב"ן. וז"ל הרז"ה וכן אותו ירושלמי שהביא הרי"ף סמוך לזה נראה דפליג על גמרא דילן דקשיא דרבי יוחנן ]אדרבי יוחנן[ ולא משמע ההיא ירושלמי במתנה מרובה דדומיא דמתנת עני קא מייתי לה. ועוד דסמיך לה מימרא דרב דדמיא לה. אלמא לא פליגי. ובגמרא דילן פליגי עכ"ל. והרמב"ן השיב עליו וכ' וכן אותה הירושלמי שכתב רבינו ז"ל אתה מפרש אותה במתנה מרובה. וכאידך דאמר רבב"ח אמר ר' יוחנן בגמרא דילן. ואע"ג דהתם לא פליגי רב ור' יוחנן מה איכפת לך כו' עכ"ל(:

קם רבי יוסי עם רבי יעקב בר זבדי אמר ההן לאו צדק והן צדק. אמר בשעה שאמר הין של צדק היה. וזה נזכר ג"כ בגמרא דילן שם רק בגמרא דילן נזכר זה הקושיא רק על רב. וז"ל מיתיבי רבי יוסי ברבי יהודה אומר מה ת"ל הין צדק. והלא הין בכלל איפה היה )שההין י"ב לוגין ואיפה שלש סאין שהם ע"ב לוגין( אלא לומר שיהא הן שלך צדק )כלומר כשאתה מדבר הן או לאו קיים דבריך והצדק אותם( ולאו שלך צדק. ופי' הרז"ה והרא"ש דמזה קשיא על רב דאומר בגמרא דילן דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה. משא"כ לר' יוחנן בש"ס דילן ס"ל דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה לק"מ. אבל להירושלמי דמקשה זה על ר' יוחנן היינו משום דלהירושלמי לא ס"ל כלל לר' יוחנן דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה כ"א אדרבה אומר אמר ליתן מתנה כו' חוזר בו כנ"ל. ומתרץ אביי ההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב )בשעה שהוא אומר הדבור לא יהא בדעתו לשנות. אבל אם נשתנה השער לאחר זמן והוא חוזר בו לפי שינוי השער אין כאן חסרון אמנה(. וזהו כתירוץ הירושלמי. ויצא לנו מהירושלמי דאמר ליתן מתנה לחברו וביקש לחזור בו חוזר בו ולפ"ז גם במכר בנשתנה השער וחוזר בו אין כאן חסרון אמנה דהא רש"י מדמה ליה. מיהו לפי סוגיא גמרא דידן זהו לרב אבל לר' יוחנן משמע אף בכה"ג שנשתנה השער יש בו משום מחוסרי אמנה ועכצ"ל משום דיוקרא וזולא ה"ל כמתנה מועטת. ולהירושלמי אין מוכרח כ"ז לא דבמתנה מועטת א"י לחזור בו ולא דיוקרא וזולא ה"ל כמתנה מועטת. ועמש"ל סוף אות א' בשם הנ"י פ' הספינה והב"ח. ואפ"ל דלמסקנא לא מודה ר' יוחנן רק במתנה מועטת ולא במקח וממכר כשנשתנה השער:

קיצור. מאי דמקשה ש"ס דילן ארב מהא דהן צדק מקשה בירושלמי אר' יוחנן ומתרץ כתירוץ אביי בש"ס דילן ולתירוץ אביי פרש"י דבמקח וממכר יכול לחזור בו כשנשתנה השער ואין בו משום מחוסרי אמנה. וא"כ להירושלמי גם לר' יוחנן י"ל כן. וגם בירושלמי לא נזכר כלל החילוק בין מתנה מרובה ובין מתנה מועטת ואדרבה משמע יותר כהרז"ה דגם במתנה מועטת )א"י( ]יכול[ לחזור בו דאם לא כן מנלן דרב פליג. גם אפ"ל דמקח ויוקרא וזולא לא דמי למתנה מועטת. וגם בשכירות י"ל לא דמי למקח וממכר כי במקח וממכר נותן כסף ולוקח שוה כסף י"ל ההפרש רק כמתנה מועטת אבל בשכירות שאינו נוטל שוה כסף י"ל לא דמי למתנה מועטת:

ד( ובחידושי הר"ן כ' ההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב האי פירוקא אפילו לר' יוחנן דלדידיה נמי חסרון אמנה הוא דאיכא. אבל עשה דאורייתא ליכא ואי קרא להכי אתי עשה נמי איכא ומש"ה הביא בהלכות פירוקא דאביי דאלמא אפילו לר' יוחנן אצטריך ואפשר דמעיקרא נמי לתרווייהו פריך עכ"ל וכ"כ הריטב"א. והרא"ש סי' י"ב כ' דלא שמיע ליה לר' יוחנן מקרא אלא עיקר קרא אתא לאחד בפה ואחד בלב דאי שמיע ליה לרבי יוחנן מקרא לא מסתבר לחלק בין מתנה מרובה למתנה מועטת עכ"ל:

תו גרסינן בירושלמי דסוף שביעית שם רב פליג )אדרבי יוחנן דלעיל תחלת אות ג'( דרב אמר כד אנא אמר לבני ביתי ליתן מתנה לבר נש לינה חוזר בי מתניתא פליגא על רב אימתי אמרו המטלטלין נקנין במשיכה כו' מה עבד לה רב כאן שהעמידו עמו ור"ל דרב מיירי שהעמיד המקבל עם בני ביתו דאזי קנה משום מעמד שלשתן. ותירוץ אחר דלא העמידו אצלו ורב אמר כן למדת חסידות. ומזה משמע דרב מיירי במתנה מועטת כמש"ל אות ג' בשם הרז"ה דאם במתנה מרובה הא אמר ר"י בש"ס דילן דמותר לחזור בו. ואין בו משום מחוסרי אמנה. כיון דלא סמכא דעתיה דמקבל. א"כ משמע אפילו מדת חסידות ליכא. אעכצ"ל דמיירי במתנה מועטת. והגר"א בי"ד סי' רנ"ח ס"ק ל"א הכריח עוד דמיירי במתנה מועטת. דאל"כ יסתור רב א"ע למ"ש בשמו בירושלמי פ"ד דב"מ ה"ב רב מפקיד לשמעיה אין אימור לך תתן מתנה לב"נ אין הוה מסכן הב ליה מיד. ואין עתיר אמליך בי' תנינות. והביאו הרי"ף והרא"ש. ואיך אומר כאן לינה חוזר בי. אלא דרב לא ס"ל המדת חסידות הנ"ל רק במתנה מועטת וכמו דס"ל בש"ס דילן לר' יוחנן מדינא דבמתנה מועטת יש בו משום מחוסרי אמנה. והירושלמי לא ס"ל דיש בו משום מחוסרי אמנה רק למדת חסידות. אבל במתנה מרובה אפילו משום מדת חסידות ליכא להירושלמי. ואע"פ שתירוצו זה דוחק לתרץ כן הירושלמי דפ"ד דב"מ. דמ"ש ולעשיר הוה מתנה מרובה אינו מובן דהא על מתנה א' קאי. וגם י"א דלעני אפילו במתנה מרובה אסור לחזור. ותירוץ הירושלמי דהזהב י"ל דס"ל כתירוץ ראשון שבירושלמי סוף שביעית דרב מיירי בשהעמידו אצלו דאז זוכה משום מעמד שלשתן ובלא העמידו אצלו ס"ל דיכול לחזור בו ולכן אמר ליה ואין עתיר אמליך ביה תנינות. מ"מ זהו נכון דבירושלמי דשביעית מיירי רב ודאי במתנה מועטת. ומזה נלמוד דבמתנה מרובה לכ"ע יכול לחזור בו ואין בו אף משום מדת חסידות. וגם לש"ס דילן י"ל כן מאחר דקאמר מותר כו'. וכיון שכן דרב בירושלמי מיירי במתנה מועטת א"כ י"ל דכמ"כ ר' יוחנן שם דאמר מותר לחזור בו ס"ל אף במתנה מועטת כן. ונהי דאין מזה נפקותא לדינא. כיון בש"ס דילן אמרינן דבמתנה מועטת יש בו משום מחוסרי אמנה. מ"מ לענין מקח וממכר בדבר גדול שאף בש"ס דילן אינו מוכרח דדברים יש בהן משום מחוסרי אמנה. וכמש"ל סוף אות ג' דלהמסקנא דמודה ר' יוחנן רק במתנה מועטת י"ל הא במקח וממכר לא. והקס"ד דעובדא דרב כהנא לא אתי רק לרב זהו למאי דקסבר דס"ל לר' יוחנן כן אף במתנה מרובה וכ"כ בב"י סס"י ר"ד שבעל העיטור הביא ראיה דבמקח וממכר לא שייך כן מעובדא דרב חייא בר יוסף בפרק הזהב )דף מ"ח ע"ב(. א"כ לענין מקח וממכר היה ראוי לפסוק דלית בהו משום מחוסרי אמנה שכן משמע בירושלמי סוף שביעית בעובדא דמלחא כו':

קיצור. לר' יוחנן בש"ס דילן ג"כ ליכא עשה דאורייתא. רב בירושלמי דאמר לינה חוזר בי משום מדת חסידות מיירי במתנה מועטת. ומדאומר רב פליג משמע לר' יוחנן מותר לחזור בו גם במתנה מועטת אלא שי"ל דלמסקנא דרב משום חסידות קאמר י"ל גם ר' יוחנן לא פליג דלא אמר אלא דמותר מדינא. גם משמע בירושלמי דבמקח וממכר יכול לחזור בו א"כ נהי במתנה מועטת קיי"ל בש"ס דילן דיש בו משום מחוסרי אמנה. מ"מ במקח וממכר בדבר גדול י"ל דאין בו משום מחוסרי אמנה כדעת בעל העיטור ובעל המאור:

ה ומ"מ הב"י סס"י ר"ד סעיף י"א הביא שהראב"ד והרשב"א והרמב"ם ס"ל דדברים יש בהן משום מחוסרי אמנה במקח וממכר אפילו נשתנה השער ושלזה נוטה דעת הר"ן והמגיד משנה וכ"ד התוספת. ולפמ"ש יש גם כן כנגד זה דעת בעל העיטור ובעל המאור והרא"ש בהזהב סס"י י"ד. וכן דעת הר"ש סוף שביעית ושט"מ בשם תוספת חיצוניות כמש"ל סוף אות א'. ועש"ך סס"י ר"ד סק"ח:

כ' הרי"ף והרא"ש פרק הזהב סס"י י"ב ירושלמי כו' אלא בשעה כו' )והוא כנ"ל סעי' ג' בשם ירושלמי דשביעית ע"פ תירוץ בשעה שאמר כו'( רב מפקיד כו' אי הוה מסכן כו', ופי' הנ"י שם דהיינו אפילו במתנה מרובה משום דנעשה נדר כו'. ועיין בהרי"ף רפ"ד דב"ק סי' ע"ד איכא מאן כו' מצי הדר ביה כו' אלמא בדיבור מחייב כו', ובנ"י שם ומיהו מי שנדר כו', ובמרדכי שם סי' מ"ג הביא על דברי הרי"ף הנ"ל אותו הירושלמי דפ' הזהב הנ"ל אבל בעני נעשה נדר, וסיים ור"י פי' שאין זה נדר כו' עיין פרק מי שמת עכ"ל. וע' תוספת פ"ד דב"ק דל"ו סע"ב ד"ה יד עניים ה"נ אין אדם נותן צדקה דשלב"ל כו' אבל זה לא אמר כן כו', וכ"כ הרא"ש שם סי' ג' מ"מ זה לא נדר כלום כו', ודברי תוספת הנ"ל הובאו במרדכי פרק מי שמת סס"י תרכ"ד ורס"י תרכ"ה. וא"כ לפ"ז בהא דרב בירושלמי כיון דאמר כד אימר לך ליתן מתנה, א"כ אפילו המקבל הוא מסכן י"ל שאין זה נדר, דאינו נותנו כלל בתורת צדקה כ"א בתורת מתנה, ע"כ י"ל דדוקא במתנה מועטת מיירי וכמו שפי' הגר"א בי"ד סי' רנ"ח ס"ק ל"א כנ"ל וכ"ד הלבוש בח"מ סי' רמ"ג, ואין מוכרח. וחילוק זה בין דרך צדקה לדרך דורון דהיינו מתנה מבואר בב"י בי"ד רס"י רנ"ג בשם הג"א פ"ק דברכות והמרדכי פרק כיצד הרגל והביאו הרמ"א בש"ע בהג"ה סי' הנ"ל ססע"י א'. וכ"כ התשב"ץ ח"א סי' קמ"ז דף ע"ג ב' בשם הרר"י או דורון כמו שעושין לע"ה נכבד, וההיא דהמביא דורון לת"ח בהכי איתא, ועיין בש"ע סי' רמ"ו סכ"א בהג"ה דגם מתנה מועטת נקרא דרך דורון כו'. אך לפי זה ק"ק עמ"ש הטוש"ע ח"מ סי' קכ"ה ס"ה ואם היה המקבל עני כו', הרי התם אמר שאני נותן לו וא"כ זהו דרך מתנה ואמאי נעשה נדר. ועיין בש"ע סי' רמ"ג ס"ב מפשט ד' הש"ע משמע הא דבעני אינו יכול לחזור בו דוקא במתנה מועטת, וכ"ד הלבוש, והסמ"ע סק"ה השיגו ואין דבריו מוכרחים:

ועש"ך סי' רמ"ג סק"א מ"ש בשם מהרי"ק שרש קל"ג ענף ב' דאפשר דהיכא דאיכא טרחא דגופא לא אמרינן דנעשה נדר בעני. ונ"ל ראיה לזה ממשנה השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להן זע"ז אלא תרעומות, ומסיק בגמ' ואיבעי"א חזרו בהן נמי הטעו קרי ליה, וא"כ אמאי אינו מחלק דאם הפועלים עניים א"י לחזור בו מדין נדר, א"ו אעכצ"ל כיון דפסק עמהם ע"ד שכר טרחא אינו ענין לצדקה ונדר, וע' בפרק הזהב דמ"ט ע"א גבי ר' יוחנן בן מתיא כו' שמשם ראיה ג"כ לזה:

שוב ראיתי במהרי"ק עצמו שרש קל"ג ענף ב' והנה דבריו אינו ענין למשנתינו דהמשנה מיירי בטרחא דגופא דעני היינו שמבטיחו להעני שכר עבור עמלו וטורחו של העני אזי אין ע"ז דין נדר, ומהרי"ק מיירי להפך כשהעשיר מבטיח לטרוח ולעמול בגופו בעבור העני, ע"ז כ' שאין ע"ז דין נדר ויכול לחזור בו, וע"ז אין שום ראיה מהמשנה הנ"ל ולא מהא דרבי יוחנן בן מתיא, דשם מיירי רק כשהעשיר מבטיח לעני מעות בשכר טורחו, דמשמע שיש לזה דין מקח וממכר ולא דין צדקה לעני דהוה נדר יעו"ש. קיצור. הנ"י ס"ל בעני אף מתנה מרובה נעשה נדר, ויש מי שפי' דמיירי במתנה מועטת, ואפ"ל דכיון דנותן דרך דורון אין זה נדר. ובמבטיח לעני עבור טרחא דגופא של העני לא נעשה נדר, כ"א דין מקח וממכר יש לזה. וכשהעשיר מבטיח לטרוח בגופו עבור העני כ' מהרי"ק ג"כ שאפשר אין ע"ז דין נדר. ו( והנה במרדכי ס"פ הזהב ואפילו במתנה מועטת כו' מ"מ אי בעי למיהדר כו' אבל אם ראובן איש עני כו' וכיון דנעשה נדר כופין את שמעון כו'. וע' בסמ"ע סי' ר"ז סי"ט ס"ק נ"ג בשם תשו' הריב"ש דמ"מ אין ב"ד יורדין לנכסיו. ובמרדכי ס"פ כל הגט אמתנה מועטת, ומיהו אם בדיעבד חזר בו חזרה היא, וכ"פ מהר"ם בנתינת מצוה דמוהל ובעל ברית כו', וכ"כ מהרי"ק שרש קי"ח. וצ"ע אדברי מרדכי ס"פ הזהב כופין כו' ממ"ש המרדכי פ"ק דב"ב סי' ת"צ דאין כופין על הצדקה משום דהוי מ"ע שמתן שכרה בצדה כו', ובקיצור דיני המרדכי ה' צדקה קנ"ט כופין בדברים על הצדקה, וע"ש סעיף שי"ב תצ"ט תרכ"ה תרכ"ט ופ"ק דב"ב סי' תפ"ז ויש לנו לכופו לקיים נדרו. ע"כ נ' לחלק דהא דאין כופין על הצדקה זהו כשלא נדר בפיו ליתן צדקה רק שאנו באין לכופו לקיים מצות צדקה ע"ז אין כופין כ"א בדברים, אבל כשכבר נדר א"כ מדין נדר כופין ומכין, כדמשמע במרדכי ס"פ הזהב הנ"ל דמדמה זה לסוכה. ע' פרק הכותב דפ"ו סע"א. ז( ועתה נבוא לענין השאלה דאין לחייב את מוהר"ץ בהבטחת השכירות שהבטיח למוהר"נ על שנה סך טו"ב רו"כ, אף שחזר בו בו ביום, משום שהיה הדברים שהשכירות יהיה שייך לבן מוהר"נ, והבן יש לו דין עני כמ"ש בתשו' מהרי"ל סי' ס"ד הביאו החמ"ח סס"י נ"א ס"ק י"ג על מי שכתב להלביש בתו לפי כבודו דצריך לקיים נדרו כי הזוג עניים היו בשעת השדוכין כו', וכ"כ הב"ש שם ס"ק י"א, וכיוצא בזה כתב הב"י שם סי' הנ"ל בשם תשו' הר' שלמה בן הרשב"ץ כו' מדאמרינן בירושלמי אי הוא מסכן הב ליה מיד. אך באמת ז"א, חדא דעני אינו אלא כשאין לו מאתים זוז כמ"ש המרדכי הובא בב"י בח"מ סי' קכ"ה, והם ממעות מדינה וה"ל כ"ה זוז מכסף צורי, וזה ודאי היה גם להבן הנ"ל. וגם כיון שהמנהג פשוט שהאב נותן לבן, א"כ בנו הסמוך עליו לפרנסו אין לו דין עני, כמ"ש בב"י בי"ד סי' רנ"א בשם תשו' הר"מ כיון דקיי"ל כר' יוחנן דכל שסמוך על שולחנו כו' ואביהם עשיר הוא. ועוד דזהו לא היה חיוב שיהי' להבן כ"א דרך פטומי מילי, וברצון ר"נ תליא, ולא הי' מעכב עליו מוהר"ץ כלל ואפי' לא היה שואלו כלל, א"כ אין זה ענין כלל למתנה לעני כ"א לעשיר. ועוד כיון דאין זה מתנה כ"א שכירות ושכירות מקח וממכר הוא, א"כ אף כשהיה שוכר עני ממש אין זה ענין לנדר, דנדר היינו שנותן בחנם מדין צדקה, משא"כ הכא אין זה ענין לצדקה כי אם משא ומתן. ואע"פ שארז"ל פרק קמא דאבות ויהיו עניים בני ביתך, אם כן אף לשכור העני זהו מצוה, מכל מקום אין זה שייך לצדקה ממש. וראיה ממש"ל אות ה' ממשנה שלימה ר"פ האומנין דאין להם זע"ז אלא תרעומות, ומשמע ודאי אף שהם עניים, והוא כש"כ מדינו דמהרי"ק שרש קל"ג שהביא הש"ך סי' רמ"ג סק"א. ועוד כיון שר"נ שתק והסכים למוהר"צ על חזרתו ולא תבע ממנו כלום, וגם כי לדבריו לא היה לו חפץ כלל בעסק זה, וגם מהצעטליך שלו אח"כ למוהר"ץ נראה שענין הדיבור הראשון בטלו שניהם לגמרי, וכאלו להד"מ, א"כ אין זה כלום. ועוד דעכ"פ ארכביה אתרי ריכשי מדין שכירות ומדין נדר, וכיון דלא עשה כלום בענין העסק עד אחר הפסיקה השנייה אזי הלך לעסוק, וקודם מזה לא עשה כלום, א"כ איך יחייבו מדין הנדר, שאף את"ל שזהו נדר הרי הנדר לא הי' כ"א על תנאי שיעשה העסק והרי לא עשה, וכשעשה כבר ביטלו שניהם לגמרי הפסיקה הראשונה, כמ"ש אקיים כפי שיגיד שנה דנא כו', והרי הפסיקה הראשונה אף לדבריו לא היה רק על שנה א', א"כ הרי מחל בעצמו על הנדר. גם יש לצרף לזה שי"א דרב בירושלמי לא מיירי רק במתנה מועטת כמש"ל אות ד'. קיצור. שאין בזה משום נדר מכמה טעמים, ושנים העיקרים כיון השכר היה לאב שהוא עשיר, וגם בשכירות אף לעני אין שייך דין נדר, ונלוו לזה עוד טעמים רבים. ח( ואולי יאמר עוד טעם היינו שהיה בידו מעות... קיצור. ע"י הפקדון שהיה בידו לא חשוב כקבלת מעות על שכירות מכמה טעמים. ט( ונידון החשש משום דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה, מלבד מ"ש לעיל אות א' דעת הר"ש וכ"ד תוספת חיצוניות בשט"מ ונתבאר אות ד' שגם הירושלמי ס"ל כן. אך גם לפסק הש"ע, כיון שי"ל שהיה אונאה בהשכירות יותר מדאי, שהרי אח"כ נתרצה על מחצה השכירות, וגם מבינים אמרו שאינו שוה כלום, א"כ י"ל לכ"ע כשחוזר בו אין בו שום נדנוד איסור. והגם דקיי"ל בסי' רכ"ז סל"ג דאין אונאה לפועל, מכל מקום הנה אפילו בהא דאין אונאה לקרקע י"א דרק עד פלגא, והביאם רמ"א סכ"ט בהג"ה וע"ש בש"ך ס"ק י"ז, וגבי ב"ד קיי"ל במשנה פי"א דכתובות ובש"ע ח"מ סי' ק"ט דאם טעו בשתות מכרן בטל אפילו בקרקעות, א"כ טעות כזה עכ"פ דבר גדול הוא, לכן לענין דברים בלבד י"ל דודאי מותר לחזור בו, ואין לקרוא זה מתנה מועטת. ועוד אפילו בקנין הנה בק"ס כל זמן שעסוקין באותו ענין יכול לחזור בו בסי' קצ"ה ס"ו, וכן גבי אמר הריני משלם ואיני נשבע רפ"ו דשבועות כ' כל זמן שעסוקין באותו ענין יכול לחזור בו. וגם בשעסוקים מענין לענין באותו ענין כ' הה"מ פ"ג מה' אישות דין ח' שנחלקו בזה המפרשים, א"כ לענין דברים בעלמא ודאי יש לתפוס דבכה"ג יכול לחזור בו. והכא עכ"פ ה"ל כעסוקים מענין לענין מאותו ענין, שהרי אמ"ל שצריך להתיישב עם בנו בעסקים אלו, וגם י"ל דהוא ג"כ לא סמכא דעתיה דומיא דפועלים עם בנו של רבי יוחנן בן מתיא פ' הזהב דמ"ט ע"א דה"נ ידע דעל בנו סמיך. ואף שאומר שהיה מפורש שלא יהיה שינוי, י"ל שאינו מחוייב להאמין לו, כיון שאף א"כ אין לו עליו אלא תרעומות כדתנן ר"פ האומנין, וכ' מהרמ"ל בתשו' סי' פ' הביאו הב"ש סי' קט"ו דאע"ג דאמרינן אי מהימן לך כבי תרי כו' דוקא כשמעיד על איסור ודאי אבל כשגם לדבריו רק כיעור א"צ לחוש, אף שבשני עדים יש לחוש. ועוד דיהיה איך שיהיה כבר חזר בו אז, והוא הסכים ע"ז כנראה מהצעטליך. ולפחות גם בשעת מעשה שתק, ובכה"ג שתיקה כהודאה דמיא, גם אפשר הסכים ממש. ומי מחוייב להאמין לו כ"כ מאחר שאין ע"ז שום עד, וגם לא תבעו מזה אז כשהי' גמר באייר עד עתה חמשה שנים, ודאי הסכים ממש בפיו, אף שי"ל שלא היה פיו ולבו שוים אין לחוש בפרט לגבי דברים בעלמא:

קיצור. דעת הר"ש, אונאה אינו דבר מועט, עסוקים מענין לענין בא"ע, לא סמכא דעתיה, כבר חזר בו ומסתמא הסכים, אף שיאמר שלא הסכים אין מחוייב להאמינו אף אם נאמן כבי תרי, בפרט שיש ראיות מהצעטליך שהסכים, ואף שתיקה י"ל כהודאה דמי, אף שלגבי דבר שנקנה בקנין ממש אינו מתבטל ע"י שזה חוזר בו והלה שותק, מ"מ הכא דאין כאן רק דברים י"ל כשחוזר בו והלה שותק מתבטל, דדיבור מבטל דבור, ולא ה"ל לשתוק:

י( ועתה נבוא לגוף הטו"ת העיקרית שלו. וז"ל הצעטיל, לקבל החשבונות מהמשולחים המוכרים הריפ"ש וציט, והמעות )שפודים עבור זה(, והשילוח )ר"ל המעות למאסקעוי'(, והחלוקה )כמה יסולק לכל סוחר(. ואפשר יהיה עוד אחד שיעזור בעת השילוח והח', ויהיה במחניכם או במחנו. ואפשר יגמרו עם הא' שיקבל עליו כו', גם חר יקבל מע"ל. אם יצטרך שליח חדש שיסע למכור הריפ"ש והציט יגמור עמו מקח שכירותו כנהוג. יקבל קכ"ה. ועוד ע"ס חמשים יוכל להלוות כו'. אייר תר"ב. וכבר הודעתיו שיותר בלתי אפשר, ההתחלה מעכשיו עד כלות ג' שנים אי"ה:

והנה אח"כ לא נתקיים המעשה כלל, שלא קיבל שום חשבון מהמשולחים ממכירת הריפ"ש והציט, והוכרח בעה"ב בעצמו לקבל מאתם החשבון והמעות. גם מ"ש ויהיה במחניכם או במחנו לא היה. גם מ"ש אם יצטרך כו', לא נתקיים ששלחו את רב"צ קיץ תר"ד למכור הריפ"ש ולא ידע מזה כלל. ומה שקיבל חשבון ב' פעמי' מפורת זה היה גם מקודם הפסיקה, ובפסח תר"ד נסתלק פורת ולא קיבל חשבון מש"א. א"כ לא עסק בחשבון עם א' רק שנה א'. ובתר"ד לא עשה מאומה רק כתיבת החשבון לסלק במאסקעוי', וג"ז רק עם דעת בעה"ב ולא במחנו. ובתר"ה גם הרשימה לא מסר להמשולח שנסע למאסקווע ר"י ס', כ"א היה כאן מקודם כמה שבועות. ואם יאמר שממנו לא היה מניעה, גם מבעה"ב לא הי' מניעה כ"א מהאנשי' שלא רצו להיות תח"י. ותו עכ"פ איך שיהיה לא עשה מאומה:

ועיקר הפסיקה היה בשביל שיהי' סר העסק מבעה"ב ויקרא על שמו, כי הבעה"ב לא רצה שיהי' המסחור דמאסקעוי' נקרא על שמו, מצד היראה )שחייב שם חוב לסוחר גדול והיה מתיירא כשיקרא על שמו אולי יעכבו כו'(, על כן רצה שיקרא על שם ר"ט. ואמר ר"ט בעצמו שזה אי אפשר רק על ידי שיהיה הוא לבדו העוסק ככל הנ"ל בצעטיל, ואם יהי' לבעה"ב אפילו מקצת עסק בזה יקרא כל העסק על שמו ולא ע"ש ר"ט, כי הוא מפורסם אצלם, ואזי אין שוה ליתן לר"ט שכירות ע"ז מאומה כו'. וסוף דבר הי' כל העסק ע"ש בעה"ב, וא"כ לא נתקיים הפסיקה, שהרי לא הי' הפסיקה עבור טרחא שאין כאן טרחא כ"כ, רק עבור שיסבול הפח' מהחוב דמאסקעוי' ע"י שיהי' נקרא על שמו, עבור זה לבד ניתן לו השכירות, והרי לא נתקיים כלל וכלל שלא הי' לו שום פח', מאחר שכל העסק נקרא רק ע"ש בעה"ב. וראיה איך לא רצה לישא בשום עול ופ', כששולחים לו עבור הריפ"ש ולאייווענט מעות סך נכון אינו רוצה ליתן אפילו קבלה כלל ולא כת"י, כ"א על נייר קטן פחות משיעור כדי קשר מוכסין כותב שלשה תיבות במספר. ושאלתיו מה זה שלא כדרך בנ"א, והשיב שזהו מפני חר' ויר'. הגע עצמך שלא רצה אפילו כזה, א"כ עבור מה מגיע לו הלא שיחק מהבעה"ב לגמרי. ועצם עסקו יהי' שוה אף לדבריו ד' נסיעות יהי' שוה כ"א כ"ה רו', והלא קיבל פ' ש"נ. גם הנוסעי' למאסקעווי' בג' שנים שעסק בהן הן רנ"י ר"צ, ר"י ס', ועליהם ודאי נקרא רק שם בעה"ב, א"כ עבור מה מגיע לו וכו'. והנה פ' עולה ש"ן א"כ יש ריש עודף על ג"ש. גם מה זו שתיקה עד סוף ד' שנים, וכנז' בקונטרסים: