ו

סימן פ

מה שאמר שפיתה אותו, ור"ל שעי"ז יהי' בדבור לבד כח אם בא לדמות למ"ש בגמרא כתובות פרק הנושא דק"ב הן הן הדברים הנקנים באמירה, בההיא הנאה דקא מיחתנא אהדדי. אדרבה מדקאמר הן הן הדברים מבואר דאין למדין מזה לשא"ד, וכן לשון הרמב"ם פכ"ג מה"א דין י"ג ואלו הן הדברים הנקנים באמירה, וכמו שם גופא דוקא באב הפוסק ולא באשה שפסקה לבתה כו'. ותו דגם שם דוקא בעמדו וקדשו תיומ"י אחר האמירה, והיינו כיון שע"פ הדבור נעשה מעשה הקדושין. וע"ש בהגמ"יי דוגמת ערב דא"צ קנין ג"כ בההיא הנאה דקא סמכי עליה, דמ"מ דוקא בערב בשעת מתן מעות הוא דא"צ קנין כיון שנותן מעות ע"פ דבורו והיינו דוגמת עמדו וקידשו, אבל בלאו הכי אין כח להדבור אף שיש לו הנאה. ואף ערב דב"ד שמשתעבד גם אחר מתן מעות ובלא קנין, הא פי' הרמב"ם ר"פ כ"ה מה' מלוה דין א' ב' דדוקא כשהי' הב"ד רוצים להגבות מן הלוה ועל פיו הניחוהו, משא"כ כשרק אמר לפני ב"ד אני ערב אינו משתעבד, וכ' המ"מ שם שכן עיקר וכ"פ בש"ע סי' קכ"ט סעיף ב':

וא"כ הכא עדיין לא נעשה מאומה ע"י הדבור כו'. דאין לומר דהשכירות יהי' כעמדו וקידשו. ותו שהרי הלה ודאי יכול לחזור בו דפועל חוזר בו א"כ לא דמי לעמדו וקידשו שנעשה מעשה גמור. ועוד בלא"ה איך ירצה זה שהפועל יוכל לחזור בו והוא לא יוכל לחזור בו, הא לא דמי לדברים הנקנין באמירה ששם שניהן נקנים זל"ז. ובהרמב"ם פ"ו מזכייה דין י"ז שאין נקנים עד הנשואין. וע' בבית מאיר רס"י נ"א הקשה מאי רבותא דנקנה באמירה הלא גם בפועל מהני אמירה כיון שעושה אח"כ עי"ז וה"נ הרי מקדש עי"ז, הרי חשוב הקדושין כמעשה דפועל משא"כ בנד"ז הדבור לפועל והפועל לא עשה שום מעשה. מה שאמר אמאי לא הודיע לו ר"צ שא"א שיתקיים המעשה כפי המדובר. הנה אם כוונתו כיון שלא הודיעו חייב לתת לו שכרו משלם ולא סגי בכפועל בטל, הנה כיון שהוא דבר הנראה לו ג"כ שלא נתקיים הדבר שלא קיבל מעות מהשלוחים ולא חשבון וכן שא"ד, מה צריך להודיעו, הלא עיניו רואות. דוגמת לענין אונאה קיי"ל כרבי אחא ס"פ הזהב דף סמך ע"ב שמתיר בדבר הנראה וכ"פ בש"ע סי' רכח סי"ז, אלמא דבר הנראה א"צ להודיע, וה"נ כן עיניו הרואות שאין הדבר כמו שפסקו. והרי חכמים שמו שאינו דומה עושה מלאכה ליושב בטל, א"כ עלי' דידי' הוה רמי לאיגלויי שעכ"ז הוא לא יניח מאומה אע"פ שאינו עושה מלאכה כמו שפסקו, אבל על בעה"ב לא רמיא כ"כ דהא כן פסקו חכמים שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן כו'. מ"ש מדין כל תנאי שבממון קיים, ע' סס"י שט"ו ובסמ"ע שם סק"ז הא דא"צ קנין זהו כשע"פ התנאי קבל הנער ועשה מעשה, משא"כ שאר תנאי שבדברים בלי שום קנין אין כלום, וע' בסי' שד"מ ססע"י א' ובסי' ר"ו ס"א. והנה יש תנאי שבטל אף בקנין כגון שיש מעשה בתחלתו או שאינו כפול כ"ש דבור בלבד. וע' בש"ע סי' קנ"ד סי"ז. וראיה ברורה ממ"ש הש"ך סי' קצ"ח סעיף ה' סק"י. והביא ראיה מחידושי הריטב"א קדושין כ"ו וכן כתב שם הרשב"א וז"ל ואי פריש אי בעינא בכספא אקנה אי בשטרא איקני קנה דהא לאו מחוסר קנייה הוא, דמדינא שטרא לחודיה וכסף לחודיה קנה, ומשום דלא סמכא דעתייהו הוא וכיון דפרישו פרישו עכ"ל בחידושיו שם ריש ד"ה אמר רב לא שנו. וכ"כ ביש"ש שם סי' מ"ג וז"ל ומה שמשמע שהכל תלוי בתנאו היינו בדברים שקונים מן התורה אבל אם התנה בדבר שאינו קונה לא מהני. ודומה לזה כתב הר"ן במתניתן דבהמה גסה נקנית במסירה וז"ל והוי יודע דכל היכא דבעינן משיכה אם אמר ליה קני במסירה או שאמר לו לקנות במשיכה ברה"ר לא קני )והביאו רמ"א בש"ע סי' קצ"ח ססע"י ט'( דאע"ג דאמרינן לקמן בגמרא כו' ואי פריש פריש התם הוא דמדינא כסף לחודיה קנה כו' הלכך אי פריש ואמר אקנייה בכספא לחוד כיון דסמכה דעתא מהני, אבל הכא דמשיכה ברה"ר לאו כלום הוא כי אמר ליה קני מאי הוה כו' והכי מוכח בגמרא דאמרינן פיל לר' שמעון במאי יקנה ולא קאמר בדפריש ע"כ כו' דשמעינן מינה דלא מהני תנאי למה שלא קנה כלל עכ"ל היש"ש. ואף להב"י ורמ"א שם שכ' וכן אם התנו בהדיא דהמעות יקנו קנו, היינו משום דעכ"פ מעות קונות דבר תורה רק שחכמים תקנו שלא יקנה ע"כ ס"ל דמהני תנאי, ע"ד האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו, וכ"כ הב"ח, אבל גבי דברים דאין שום קנין בהם אף כי התנו לא מהני לכ"ע. ובקצה"ח שם סק"ג כ' וא"כ מוכח דכל מידי דהוה קנין בשום מקום מהני ליה תנאה שיהי' מועיל, י"ל ג"כ דוגמת מעות כנ"ל משא"כ דברים לבד, אף כי יש דברים שנקנים באמירה אין זה קנין גמור דהא לא ניתנו ליכתב. ועוד דכ"ש וק"ו הוא מדין משיכה ברה"ר דלא מהני תנאי שיקנה כמ"ש הר"ן והיש"ש ורמ"א כנ"ל. גם בלא"ה אין ראיות קצה"ח נכונה דעכו"ם שאני דאמרינן אם אתה יכול לזכותו בדיני ישראל כמ"ש המג"א סי' תמ"ח וכיון דקיבל עליו כו' כ"ש דמהני. וע' נתי"מ כ' כהש"ך רק הביא דעת הב"ח. מה שכתבת שיסודו מונח על הקדמה שר"ץ א"ל קודם פסיקה הראשונה שבזה יפטור מעליו כל עול הבנים, א"כ א"א לומר שבדעת ר"ץ היה שהגמר יהיה רק על משך שנה, וגם הוא לא היה רוצה לשנות טעמו מה שלא רצה בכך כו' בשביל קבלת פרס מנה. ע"כ לדעתו מובן שהגבלת זמן שנה היה רק כלפי מה שביקש ר"ט יותר מטו"ב פ' ור"צ לא רצה רק בטו"ב, ע"ז היה הגבלת הזמן שאחר הזמן רשאי לבקש יותר. וכן טוען על פסיקא הב' שעל ג' שנים ג"כ, עכ"ד. וע"ז יש להשיב דמלבד שגם הפסיקה על שנה אחת היה רק דבור בלי קנין, וכבר נתבאר שבלא קנין לא מהני אפילו היו מתנים בפירוש שיהי' מהני במכ"ש ממ"ש בש"ע סי' קצ"ח ס"ט בהג"ה מהר"ן והיש"ש כנ"ל. אך מ"ש שהגבלת זמן שנה היה רק כלפי כו', משמע דטוען שעכ"פ בדבור היה שגמר זה לא יופחת אלעולם. וזה תמוה דאף לדבריו שכ' וגמרנו על מקח הטו"ב על שנה אחת ושאח"כ יהי' המקח כפי שנתפשר אז, הלא אין מבואר בכאן שגם אחר השנה מוכרח ר"צ עכ"פ ליתן מקח טוב ורק הברירה ביד ר"ט, דלשון כפי שנתפשר אז משמע ודאי שביד שניהם תליא. וכן נראה ממה שאומר אחר כך שאמר בעצמו לר"ץ שלא יקרא את בניו בזה"ל וגם הרי עדיין לא גמרנו כ"א על שנה אחת, והשיב לו ר"צ כ"פ מיר וועלין אוודאי מושווה ווערין כו' עכ"ל. הרי הודה שלא הי' גמר כ"א על שנה אחת, ואם לדבריו שמצד ר"צ א"א להיות שינוי כלל, כי מוכרח ליתן מקח הטו"ב אם יתרצה ר"ט, א"כ איך אמר לו ר"ט שאינו כדאי שיקרא להתיישב עם בניו משום שהרי לא גמרנו רק על שנה א', ור"ל דא"כ ביכולתו אחר השנה למאן ומשום שנה א' לבד אין כדאי להתיישב ע"ד מה בכך שכירות שנה א', זהו ודאי תוכן כוונתו לפי טענתו. והשתא אם כדבריו שר"צ לא יוכל לחזור בו כלל, א"כ גמר דבר גדול ועצום, וצריך הוא להתיישב בדבר גדול כזה להתחייב רנ"ה רוכ"ס מדי שנה. אלא ודאי הפי' ושאח"כ יהי' המקח כפי שנתפשר אז, היינו דבשניהם תליא, שאפשר זה יוכל לבקש יותר לפי שכירותו, אם נראה שהמלאכה שלו שוה הרבה, וגם זה יוכל לפחות אם יראה שהמלאכה שלו אינו שוה כ"כ, כי ודאי ע"ז הי' עיקר המכוון שלא ידוע אם מלאכה שלו שוה או לא מאחר שהוא דבר חדש וענין שאין בו ממש כל כך:

ועוד איך אפשר שהי' המכוון שסך טו"ב מחוייב ודאי ר"צ ליתן, הלא מהצעטיל דניסן מר"ץ לר"ט מובן היטיב שגם סך טו"ב נמנע גמור, מכ"ש שיהי' סברא על יותר. ועוד שאין זה דרך בעה"ב ופועל ולא שום סוחר שמאחר שזה הפועל מתנה תנאי שאחר השנה יוכל לחזור שיתחייב הבעה"ב שמ"מ הוא לא יוכל לחזור, ואיך יהי' שפל בעיניו כ"כ. ואף אם לו יהי כדבריו שבשעת מעשה אם היה הפועל רוצה לפסוק על שנים רבות לא היה מניעה מצד בעה"ב, וכמו שמביא ראיה ממה שאמר לו ר"צ שבזה יפרוק מעליו עול כל הבנים, מ"מ מאחר שאח"כ היה הגמר רק על שנה א', יהי' כדבריו מצד שר"ט לא הספיק א"ע גם בסך טו"ב, ורצה שיקח את הכל, מ"מ כיון שעפ"ז לא רצה לגמור כ"א על שנה בודאי גם ר"ץ לא רצה שיהי' מצדו ג"כ גמר כ"א על שנה כמנהג בני אדם, כי גם ר"ט לא הי' מבקש זה ממנו. כש"כ שבאמת זה הגמר שהי' רק על שנה היינו מפני ששניהם היו מסופקים בהענין אם יהי' שוה וכדאי או אולי אין בו ממש, ולא ירויח ר"צ בזה מאומה, ולכן גם ר"ט הי' בוש מלהטעותו כ"כ, ע"כ הי' הגמר רק על שנה וכמדומה שכן אמרו בפירוש הטעם, ואז נחזה:

ועוד דאם לא כן ה"ל לפרש דבר זה בהדיא ואחר השנה הברירה ביד ר"ט לבד, או עכ"פ שיאמר ולא פחות מסך טו"ב. ומדאומר הלשון ושאח"כ יהי' המקח כפי שנתפשר אז, מובן דביד שניהם תולה הדבר, ושעדיין אין כאן שום פסיקה כלל על יותר משנה אפילו בדבור. ומה שאמר לו ר"ץ לדבריו שבזה יפטור מעליו כל עול הבנים, היינו לפי שהיה מדומה ביניהם שבודאי יתיישר מלאכתו ויהיה שוה לגמור עמו אלהבא, וגם חשבו שמסתמא יבואו לעמק השוה, וה"ל כהא דאיתא פ"ה דב"מ דס"ה סע"ב דאמר ליה מדעתיה ופרש"י אם ארצה, והרא"ש שם סי' כ"ו פי' מדעתי שיש לי עתה אבל אם תשתנה דעתי כו' ע"ש, וכך הענין כאן שעל יותר משנה לא היה גמר אף בדבור כ"א ע"ד מדעתי שיש לי עתה, מסתמא נבואה לידי גמר. ועוד שגם דיבור זה הי' הרבה מקודם שהי' גמר רק על שנה אחת, אבל כשהי' גמר רק על שנה א' מובן הטיב שאלהבא תלוי הפסיקה ביד שניהם, וכל שלא הי' פסיקה אין זה כלום אף אם היה קנין גמור, כמ"ש בטוש"ע סי' ריש ס"ז דכל זמן שלא פסק לא סמכה דעת שניהם כו'. והרי כאן לא היה פסיקה, מכש"כ לגבי דבור לבד בלי קנין דבקל מתבטל יותר, דכל שלא היה פסיקה אין זה כלום. וגם מה שאומר שהתנה שלא יחזור בו זה הי' ודאי רק על מה שכבר פסקו )וכ"ז רק לדבריו אבל ר"ץ אינו זוכר כלל שהי' איזה פסיקה יותר מעל שנה, אלא שאחר השנה יראו מה טיבו כו'(. ועוד שהרי באמת גם אח"כ הי' פסיקה על ג' שנים רק כפי שנתפשרו שניהם, א"כ אין לר"ץ טענה כלל מפסיקה הראשונה רק על שנה א'. וגם על זו השנה היה רק דבור לבד ורשאי ר"ץ לחזור, ואין בו משום מחוסרי אמנה מהטעמים שנתבארו בתשובה:

ומה שטוען שהפסיקה ב' על ג' שנים הי' ג"כ רק לטובתו לבד, הנה מלבד שר"צ זוכר בבירור שהי' תנאי מפורש ביניהם בסוף החורף תר"ב שאחר ג' שנים כל אחד מהן הברירה בידו. והן אמת שההתחלה בתנאי זה היה מצד ר"ט שהתנה כן שאחר ג"ש יהי' הברירה בידו, אך ע"ז השיבו ר"צ שאם כן גם הוא רוצה שאחר ג' שנים יהי' הברירה בידו שאם לא ירצה לשוכרו כלל יהי' הרשות בידו, ולכן נכתב אח"כ הצעטיל בפירוש מעכשיו עד כלות ג' שנים. מבואר שאח"כ אין להם דין ודברים זה על זה. אך אף שר"צ זוכר כן בבירור ממש עכ"ז מאחר שזהו משך יותר מששה שנים לא יוכל כ"כ לומר בירור גמור כמו על של עתה. אך גם לפי לשון הצעטיל מבואר כן, מאחר שזה הצעטיל הונח למשמרת, ומבואר בו מעכשיו עד כלות ג' שנים אי"ה, הרי משמע ודאי ברור שאחר ג' שנים ברצון שניהם תליא:

וכיון דשטרא מסייע לבעה"ב עדיף מע"א המסייע ופוטרו ודאי משבועת היסת. אף דבפ"ק דב"מ דף ד' ע"ב דמבואר היכא דשטרא מסייעא פוטרו משבועה דאורייתא, ועכ"ז משמע בטור סי' פ"ח סל"ג ובש"ע שם דאינו פוטרו משבועת היסת, אך באמת הרבה גדולי הראשונים ס"ל גם שם דפוטרו מהיסת. כי הנה הב"י סי' פ"ח ססע"י ל"ג כתב ועיין בנ"י שם, וז"ל הנ"י שם בד"ה ת"ר שטר שכתוב בו סלעים, ואיכא מ"ד דהאי שטרא דמסייע ליה פוטרו אפילו משבועת היסת כאלו עדים מעידין כדבריו של לוה, ואיכא מאן דפליג ואמר שאינו כעדות גמור למפטריה אלא משבועה דאורייתא אבל מהיסת לא וראיה לדבר כו' וכ"ד הרמב"ן ז"ל, אבל הרשב"א ז"ל כ' שאפשר לדחות ראייתו כו' אבל לגבי שבועה זו שהיא מן התקנה אפשר דהוי כעדות מעליא כו' והרנב"ר ז"ל דחה מדרך אחרת כו' עכ"ל ומ"ש הש"ך שם ס"ק נ"ג ואע"פ שכתב הנ"י שהרשב"א והר"ן דחו ראייתו של הרמב"ן מ"מ יכול להיות דבדינא לא פליגי עליה, הנה אשתמיטתיה דבעל המאור ריש בבא מציעא ודאי ס"ל בפשיטות דפוטרו מהיסת ג"כ וא"כ מדוע נאמר דהרשב"א והר"ן שדחו ראייתו דהרמב"ן לא ס"ל כן, ועוד דגם מספק י"ל שאין לחייב שבועה דומיא דאין נשבעין על טענת ספק בסי' ע"ה סעיף י"ז, וע' בסי' רכ"ז סל"ד ובסמ"ע שם ס"ק ס"ב. ועוד לכאורה הי' אפ"ל מדקדוק לשון הנ"י כאלו עדים מעידין כו' כעדות מעליא כו' דאינהו ס"ל דדוקא שני עדים פוטרים מן השבועה אבל ע"א אינו פוטר ע"כ הוצרכו לומר דהשטר ה"ל כעדות מעליא, אבל לדידן דקיי"ל דאפילו עד א' פוטר כ"ש דהאי שטרא פוטר. וכן ראיתי בבעל המאור תחלת שנים אוחזין שדימה פטור דעד א' לסיוע שטרא הנ"ל וז"ל ומי שהעד עמו נוטל מחצה בלא שבועה דקא מסייע ליה ע"א וכדאמרינן לענין סלעים דינרין משום דמסייע ליה שטרא סיוע בעלמא ואע"ג דלאו סהדותא מעליא היא שאין השטר מעיד שתים ולא שלש אלא סיוע בעלמא הוא אף כאן שעדות העד אחד כדברי אחד מהם נוטל בלא שבועה כלל עכ"ל. והרמב"ן במלחמות שם ע"כ ס"ל דשטר הנ"ל עדיף מעדות עד א' יעו"ש, א"כ למ"ד דעד אחד פוטר משבועת היסת כ"ש ששטר הנ"ל יפטור משבועת היסת. וא"כ המגיד פ"ד מה' טוען שהביא הב"י סי' פ"ח סל"ג דס"ל גבי שטר דכתוב ביה סלעין דאע"ג דהשטר מסייעו נשבע היסת י"ל דס"ל דעד א' אינו פוטרו מהיסת, שכ"ד הרמב"ם כמ"ש בעה"ת שכ"א משמו, הובא בב"י סי' פ"ד סעיף ז', וכ"כ עוד הב"י סי' ע"ה ס"ג שגם הרמב"ם חלוק בדין ע"א שאינו פוטר משבועה, והוא מדבריו פי"ו מה' טוען דין ה', והמגיד שם כ' ודין השבועות שהזכיר רבינו פשוט הוא עכ"ל, הרי ס"ל דעד א' אינו פוטר משבועת היסת, וכ"פ בש"ע סי' קמ"ה ס"ד יעו"ש. אבל למאי דקיי"ל דע"א פוטר מהשבועה י"ל שגם ע"י שטר דסלעים אינו נשבע גם היסת דהאי שטרא עדיף כעד א' עכ"פ. אך מדברי הנ"י לא משמע כן, דהא כ' תחלת שנים אוחזין דהרמב"ן ס"ל דעד א' פוטר משבועת התקנה, ואעפ"כ כ' משמו גבי שטר סלעים דחייב לישבע היסת. ואפ"ל שהרמב"ן לא כ"כ רק למ"ד דע"א אינו פוטר מהשבועה כלל, וכ"מ קצת בחידושי הריטב"א שם בשם הרמב"ן שכ' וז"ל דמ"מ לאו עדות גמור הוא לפוטרו אפילו מהיסת כו' אלמא דלמאן דבעי עדות גמור כתב כן. אך הנה אף למאי דמשמע בש"ע סי' פ"ח סעיף ל"ב דהשטר הנ"ל אינו פוטרו משבועת היסת ועיין או"ת שם שהשיג על הב"ח, מ"מ כ"ז בשטר דסלעים דינרין שי"ל דס"ל דהוא ספק ממש, דאע"פ שכתוב סלעים אינו מוכרח שהיו רק שתים אלא יש לומר ג"כ שהיו שלש או חמש, כדמוכח בהדיא בפרק המקבל דק"י ע"א גבי ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא מלוה אומר שלש ולוה אמר שתים כו' משמע שם דהוא ספק שקול שמא הוא שלש. ואף שהנ"י שם כ' והא דלא מסייעינן ליה ללוה מלישנא דשטרא דמשמע שתים דכתיב ביה שנין סתמא כו' דכיון שהניחו ללוה כו' ע"ש, א"כ לתירוצו גבי שטר דסלעים דינרין באמת הוי ראיה וא"צ היסת. אבל להרמב"ן דלא ס"ל שם כן, ומביא ראיה מכאן ואינו מחלק משום שהניחו ללוה כו', עכצ"ל דלשון שנין סתמא אינור איה שבודאי הם שתים, וכמ"ש ג"כ בעהמ"א שאין השטר מעיד שתים ולא שלש כו' כנ"ל. אבל בצעטיל דשכירות זה שכתוב בו ההתחלה מעכשיו עד כלות שלשה שנים אי"ה, הרי אין בו שום ספק דרק עד ג' שנים ולא יותר, א"כ מה שהשוכר טוען שהפסיקה ג' שנים היה רק לטובתו, אבל אם ירצה הוא מחוייב המשכיר להחזיקו זהו ודאי נגד לשון הצעטיל, שנאמר ומפורש בו לשון פסוק וחתוך מעכשיו עד כלות ג' שנים, א"כ הכת"י מסייע לבעה"ב נגד טענת השכיר סיוע גמור, ודאי פשוט דאין שייך שום שבועת היסת ולא ח' ח"ו, דכת"י שהי' מושלש גם ביד השכיר וכן ביד המשכיר ה"ז כשטר גמור לענין זה, וכמאה עדים כשרים, שלא שכרו רק עד כלות ג' שנים לבד, וא"כ ה"ז כיש עדים כשרים נגד תביעתו, דפשיטא דא"צ היסת, וגם ח' לא יתכן נגד עדים. ועוד דהנה אפילו גבי תנאי הי' דברינו מבואר בסי' כ"ט ובסי' מ"ו סל"ז שגם עדים אינן נאמנין לומר שהשטר נעשה על תנאי, כשכת"י יוצא ממקום אחר. ואע"ג שבסי' פ"ב סי"ב כ' הש"ע להפך כבר העיר שם הש"ך ע"ז. אך נד"ז לא דמי לתנאי, דבתנאי ס"ל להפוסקים שבש"ע סי' פ"ב סי"ב דכשאינו סותר להשטר כ"א שמוסיף עוד דבר שלא נכתב בהשטר ולכן ס"ל דאף כשכת"י יוצא ממק"א נאמנים, וכמ"ש הר"ן בפ"ב דכתובות שאין סותרין דבריהם הראשונים שאין עדות הראשון כאלו נתפרש בו שלא היה שום תנאי כו' ע"ש. ורוב הפוסקים דלא ס"ל כן אלא כמ"ש בסי' כ"ט וסי' מ"ו סל"ז עכצ"ל דכיון שבשטר לא נזכר שום תנאי א"כ לחדש תנאי זהו פי' רחוק מאד וע"כ אינן נאמנין אא"כ אין כת"י יוצא ממק"א. וכ"ז גבי תנאי דמילתא אחריתי הוא כמ"ש בגמ' פ"ב דכתובות די"ט ע"ב, ע"כ ס"ל להר"ן שאין עדות הראשון כאלו נתפרש בו כו' כנ"ל, אבל בנד"ז שבהצעטיל נתפרש בפירוש על כמה משך זמן נעשה השכירות, ועל איזו מקח, וכמש"ש שאין רצוני שיהי' אח"כ קפידא כו' וכבר הודעתיו שיותר בלתי אפשר )היינו יותר מקכ"ה( ההתחלה מעכשיו עד כלות ג' שנים עכ"ל, מבואר בהדיא שבא לפרש ענין השכירות בביאור כדי שלא יהיה קפידות אח"כ, וכיון שמבואר שהשכירות על ג' שנים הרי ברור שאח"כ אין לזה ע"ז כלום. וא"כ לומר שגם אחר ג' שנים המשכיר מחוייב להחזיקו על מקח זה אם ירצה השוכר ה"ז סותר ללשון השטר, ואין שייך ע"ז לומר דמילתא אחריתי היא כמו בתנאי, כ"א זה הפך השטר שמפורש בו ששכרו רק על ג' שנים. וא"כ לכ"ע גם עדים לא היו נאמנים על זה, היינו אפילו להפוסקים שבסי' פ"ב סי"ב החולקים בתנאי, וכ"ש האומרים דאפילו בתנאי אינן נאמנים. וכיון שכן כ"ש וק"ו דהשכיר אין תביעתו כלום להשביע השוכר היסת ע"ז, מאחר דהכת"י מהני אפילו נגד שני עדים. וע' מהרי"ק שרש קצ"ג ענף ד' דכת"י פוטר מהיסת אפילו זה מכחישו וטוען שנכתב בשבוש, והובא בש"ע סי' פ"ז ס"ו בהג"ה. כ"ש הכא שגם השכיר לא יוכל לטעון ודאי שקר כזה לומר שהי' מדובר שגם אחר ג' שנים המשכיר מחוייב כו', וחס ליה לטעון שקר כזה:

ועוד ראיה דהא מודה בעצמו איך כששאל מהבעה"ב תחלת תר"ו מנידון שכירותו אם נצרך הוא לו, והשיב לו בעה"ב שאין חפץ עוד כלל בזה ונפטרו זמ"ז. ואם איתא היה לו להשיבו הלא כשאני רוצה אתה מחוייב להחזיק אותי גם אלהבא, והרי לא השיבו מאומה, א"כ כ"ז ראיה ברורה שלא הי' דברים מעולם שיהי' הבעה"ב מחוייב גם אחר ג' שנים כו'. אלא שהשכיר יאמר אפשר רק שמתחלת הפסיקה הי' בדעת שניהם שיתקיים כן כמה שנים אם ירצו, וזהו רק פטומי מילי בעלמא, דלמעשה לא נתקשרו רק על ג' שנים ותו לא כלל וכלל, ועל היותר ממשך זה הוא עלילה גמורה:

ועוד דכל עיקר התביעה הוא משום שההליכה שנסע בגין זה ממקומו למקום בעה"ב חשוב כמו קנין, דלגבי שכירות חשוב הליכה כמו קנין כמו שבא בדברי הר"ט. אף שבאמת הרבה חולקים ע"ז דההליכה לא דמי ממש לקנין. מ"מ אף שנאמר דהוי כמו קנין, ודאי ברור שלכל היותר נאמר דהוה כמו קנין על אלו ג' שנים הנזכר בהצעטיל, אבל על היותר ודאי אינו קנין כלל, וא"כ אף לדבריו אין לו שום טענה על יותר מג"ש, כ"ש שלהד"מ: