ב

עוד הביא השט"מ שם וז"ל ורבינו שמחה תופס דברי רש"י אפילו בלא שטר נזקקין לתובע תחלה ואחרי שהודה שהוא חייב לו ושכנגדו אינו מודה לו אין אומרים מיגו כה"ג להוציא תפיסתו של חבירו במיגו שהיה כופר באותו ממון אחר שהודה לו. והביא ראיה מירושלמי דבפרק האומר דקדושין הלכה ד' את אודית ליה בדינרא והוא לא אודי לך בקיתונא זיל הב ליה דינרא והרי משמע כפי' רש"י. עכ"ל. וכ"ה במרדכי פ"ק דב"מ סי' רכ"ה וז"ל ויש פוסקים דאדם התובע לחבירו מנה והוא אומר הן ודאי אני חייב לך אלא שאני תופס אותו עבור מנה שאתה חייב לי עבור חפץ פלוני לאו כל כמיניה לטעון עליו מלוה ישנה אלא ב"ד יאמרו תן לו המנה שאתה חייב לו שהודית והחוב אשר אתה טוען עליו תבוא עמו לדין. וראיה מירושלמי דקדושין כו' אלמא אע"ג דבעל הדינר הוא טעין עליה עבור קיתונא דהיינו מלוה ישנה לא מהימן וכ"ה בירושלמי דמכות. וכן פרש"י גבי הא דנזקקין לתובע תחלה. כי המדקדק בפירושו משמע דהתובע והנתבע שניהם הודו זה לזה תביעותיהן מדקאמר נזקקין לתובע תחלה ויוציאו לו המנה שהודה הנתבע ואח"כ יעיינו לכמה עולה קלקולו של תובע וישלם לנתבע עכ"ל. וכ"כ עוד בהגמ"ר פ"ק דב"מ סי' תי"ט. ושם הביא שה"ר ברוך פי' הירושלמי שהודה על הדינר לפני עדים וא"כ ליכא מיגו. א"כ ע"כ לא נחלקו אלא היכא דמיגו מהני אבל בענין שאין מהני המיגו ע"ד מ"ש בהגמ"ר השניים פ"ק דב"מ סי' תמ"א דלא אמרינן מיגו אלא במקום שחושדין אותו שמשקר אבל הכא הוא סבר לומר אמת והכי אמר פב"ת דיבמות כו'. א"כ ה"נ בנד"ז שאין הנתבע משיב שיש לו כנגד זה מנה ממש שהלוהו אלא שאומר שיש לו תביעה שהמפקיד שכרו לג' שנים ולא נתן לו השכירות. והמפקיד אומר שלא נתן לו מפני שלא עשה פעולתו שנשכר ע"ז ויש ע"ז טו"ת ארוכה. א"כ אף אם יש לו מיגו מה בכך הרי אפשר שהוא טועה דקסבר שמגיע לו ובאמת אין מגיע לו שהרי המפקיד טוען ברור שאין מגיע לו לכל היותר כ"א דבר מועט שע"ז יסכים שיעכב אצלו. אבל על המותר צווח ככרוכיא שאין מגיע לו. והוא טועה. וכיון שהנפקד הודה שאמת שיש בידו פקדון שהפקיד אצלו המפקיד זה מקרוב סך רב. רק שרוצה לעכבו עבור תביעה ישנה הנ"ל. הדין נותן דנזקקין לתובע תחלה ומוציאין הפקדון. כדברי כל הפוסקים הנ"ל דכל שתביעתו של זה ודאי אמת לדברי שניהם. ותביעתו של השני מסופקת מוציאין התביעה שהיא ודאית ואח"כ ידונו על הספק. דגם להתוספת דלעיל סעיף א' הדין כן. וכן מצאתי בהדיא ביש"ש פ"ה דב"ק סי' ד' וז"ל עוד נראה בעיני לפרש הא דנזקקין לתובע תחלה. היינו דראובן תבע את שמעון מנה והוא הודה לו. רק שאומר שמעכבו בידו בעבור תביעה אחרת וזה התובע כופר נזקקין לזה התובע תחלה. כלומר אותו שטען ודאי שהרי זה הודה לו. והנתבע בא בטענה שאינה ידועה שהיא אמת. ומש"ה מוציאין מן הנתבע ונותנים לתובע. וכן איתא להדיא בירושלמי פרק האומר את אודית ליה בדינר והוא לא אודי לך בקיתונא זיל שלים ליה דינר. והבאתיו בפרק חז"ה. ואפשר עד"ז כיוון ולא כמו שהביא אותו מאן דהוא במרדכי שרש"י איירי בשניהם מודים זה לזה. אלא אדרבה הנתבע מודה להתובע ולא התובע לנתבע עכ"ל. הרי מפורש דעיקר טעמו דרש"ל כיון שזהו ברי לנו שמגיע לו על תביעתו. ותביעת הנתבע היא ספק אצלינו. אין רשאי הנתבע לעכב ומוציאין ממנו. וזהו כשטת רבנו שמחה שבשט"מ שמפרש דברי רש"י ג"כ כמ"ש רש"ל ואחרי שזה הודה כו' ושכנגדו אינו מודה כו'. ולא כמ"ש במרדכי פ"ק דב"מ סי' רכ"ה שמיירי אפילו בששניהם מודים זה לזה כו'. וכ"כ שם היש"ש לעיל מיניה לדחות ראיות ריב"א מפרק המקבל (דק"י) וז"ל אבל הכא שיש לזה שטר חתום שחייב לו ואנחנו רוצים לבטל כחו בעבור שחבירו טוען שיש לו עדות שיעידו כדבריו אין ספק מוציא מידי ודאי עכ"ל. הרי עיקר הטעם משום שאין ספק מוציא מידי ודאי אלא שמ"מ מצריך שלא יהיה לו מיגו משום שא"כ גם טענתו ודאית מאחר דפירשו שטוען טענת ודאי. ועיין לקמן אות ד' שמ"מ למהרש"ל דוקא במיגו מעליא ביותר הוא דנאמן:

קיצור. דרבינו שמחה ס"ל דמיירי אף בלא שטר עכ"ז נזקקין לתובע תחלה מאחר שהודה הנתבע שהוא חייב לו על תביעתו. אלא שתובע תביעה אחרת מהתובע והתובע אינו מודה לו. ע"כ מוציאין ממנו תחלה מה שהודה ונותנין להתובע. ואח"כ ידונו על תביעה שנייה. ואף אם יש לו מיגו להנתבע לא מהני וכ"מ דעת המרדכי רפ"ק דב"מ סי' רכ"ה אלא שהוסיף דאף בשניהם מודים זל"ז הדין כן. כיון שתביעת הנתבע הוא מלוה ישינה וע"ז חלוק רש"ל פ"ה דב"ק סי' ד' אבל כדברי רבינו שמחה ס"ל דכשזה מודה וזה אינו מודה מוציאין מזה שמודה כו' והגמ"ר פ"ק דב"מ סס"י תי"ט ס"ל דדוקא בדליכא להנתבע מיגו אבל אם יש לו מיגו שהיה יכול לכפור להתובע תביעתו אע"פ שהודה. והתובע אינו מודה לו על תביעתו. נאמן במיגו שאין מוציאין ממנו תחלה. ולפ"ז ג"כ י"ל בנדון מי שהפקיד אצל אחד פקדון והנפקד מודה ע"ז רק שרוצה לעכבו עבור תביעה ישינה שאינה תביעה ודאית י"ל שלכ"ע מוציאין ממנו כי כאן לא מהני המיגו כי לא חושדין אותו דמשקר שיהיה נאמן במיגו אלא שטועה וקסבר שמגיע לו ויוכל להיות שאינו מגיע לו. וע"ז לא שייך כלל מיגו. (ועיין בד"מ סי' ע"ב ס"ק י"ד דחו דברי רבינו שמחה. ובקצה"ח סי' ע"ה סק"ג כ' ודעת בעהמ"א רפ"ק דמציעא דאינו נאמן במיגו ע"ש. וראייתו מהא דאמרי' שם שמא מלוה ישינה יש לו והקשה דא"כ לימא מלתא כצורתה ונימא מלוה ישינה יש לי עליך ויהא נאמן במיגו דכולה שלי ולכן העלה דאינו נאמן במיגו ע"ש עכ"ל. וע' במלחמות ובשט"מ פ"ק דב"מ על הגמ' (דף ה') האריך דיכול לטעון כשיש לו מיגו. וע' בהריב"ש סס"י שצ"ו אבל זוזי וחטין ל"ל הכי שהרי החטים צריכים שומא כו'):