ו

והנה על פסיקה הנ"ל שנעשה באייר תר"ב הונח צעטיל למשמרת ע"ז אצל ר"ץ וגם אצל ר"ט בלי שום קנין, אחר כך כעת התחיל ר"ט עוד לחדש תביעה ישינה וקורא זה גמר הראשון, והוא שבכסלו תר"ב גמר עם ר"ץ בדברים על שכירות הנ"ל על שנה אחת והי' המקח לדבריו ערך רנ"ה רו"כ 1 שהוא כפליים משיעור הפסיקה שנגמר באיר תר"ב על קך"ה רו"כ אלא שאח"כ בו ביום תיומ"י חזר בו ר"צ מהפסיקה הנ"ל, והן אמת שהפסיקה הראשונה נשכח לגמרי מלב ר"צ והיינו מפני שהי' רק דבור וגם לא נסע בגין זה ולא נעשה מאומה זולת דבור לבד, ובעודן עסוקין מענין לענין באותו ענין חזר בו ר"צ, וגם הוא לא ערער ע"ז אדרבה הסכים בכתב ידו ממש אחר זה לפסיקה אחרת, א"כ לא הי' עולה ע"ד ר"צ שיעשה מזה תביעה, ולכן נשכח מלבו לגמרי, רק אעפ"כ כשהזכירו עתה ר"ט נזכר, אבל ג"כ נזכר שכמדומה לו ברור שהי' מוחזק אצלו שגם ר"ט לא הקפיד כלל על החזרה, ועכ"פ כן נראה מהצעטליך שלו אח"כ שמסכים בלב שלם לפסיקה שנייה על קך"ה רו"כ, א"כ איך יעשה מזה עתה תביעה, כי אף אם לא הי' מסכים מה יש לו תביעה עבור דבור בעלמא גם תינוקות יודעים זה שבדבור בעלמא אין מתקיים שום דבר, ואם אמנם לדבריו שטוען שע"ז ג"כ שייך שאין רוח חכמים נוחה הימנו ממי שאינו מקיים דבורו, עכ"ז עכ"פ הכל יודעים שאם חזר בו אין לזה תביעה עליו כלום, וא"כ מאחר שמודה שחזר בו ר"ץ א"כ מה תביעה יש לו עליו ולמה לא תבעו אז על החזרה לומר שהחוזר בו כו' ולא הזכיר אז רמיזא מטענה זו, וגם בצעטליך שלו לא נזכר רמיזא מזה, אדרבה נראה שכבר הסכים ג"כ לחזרה זו כ"ש שנעשה ג"כ פסיקה אחרת ולא יצא הדבור הראשון לבטלה לגמרי אף שלא נתקיימה הפסיקה אח"כ זהו ענין ותביעה אחרת, ואם בא עכשיו להוכיח את ר"ץ איך חזר בו ולא קיים דבורו, באמת יש לר"ץ אמתלאות נכונות ע"ז שיוכל לחזור בו ורוח חכמים נוחה בזה הימנו לפי דעתו ואף לדברי ר"ט שהחוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו, מ"מ אחר שכבר חזר בו אין לו שום תביעה עליו ולא לעכב עבור זה אפילו פרוטה א' ממש...:

קצרו של דבר ר"ט מעכב סך אחד עשר מאות רו"כ וארבעים ואחד רו"כ, עבור שכירות שלו לבד הטו"ה שהי' לו ששוה סך נכון וכל עסקו ופעולתו לא הי' רק שנסע ד' פעמים ז' פרסאות וגם שם לא עשה מאומה רק כעין טיול כו', וד' פעמים הנ"ל הי' במשך ג' שנים פעם א' בשנה, והוא עושק גדול ועצום אשר אין להכיל.