ז

ועתה נבוא לדין ירושה הנה רמ"א בח"מ סס"י רע"ו כ' אין היורשים יורשים דבר שאין בו ממש (הגהות מרדכי סוף ב"ב) או טובת הנאה בעלמא שאינו ממון (מהרי"ק שרש קס"א ומוהר"מ פדווא סי' ס"ה) עכ"ל. וכ' הש"ך דהיינו אם הוא תחת יד אחרים, דאם הוא ביד היורש פשיטא דטובת הנאה הוא שלו, וע"ש בש"ך דאפילו הוא עצמו אינו יכול להוציאו מיד אחרים אם הוא תחת ידם כדאיתא בתשו' מהר"ם פרק שבועת הדיינים עכ"ל. ולכאורה נ' דמהר"מ לא מיירי רק שנתנם לו תחלה בסתם להרוויח אבל אם פירש שנותן לו רק לזמן כך וכך רחוק דבכה"ג ג"כ יוכל לומר לו לאו בעל דברים דידי את כו', ועיין בתשו' מהר"מ ב"ב סי' רפ"ו אך שם ג"כ הלשון אות באות כמ"ש במרדכי. והנה בקצה"ח שם סס"י רע"ו הביא ד' השל"ה שהן דלא כהש"ך דס"ל דמעות מעשר אפילו הוא תח"י היורש, אינו יורש הטובת הנאה שהיה לאביו בזה משום דט"ה אינו ממון. והנה נראה ראיה להש"ך מדברי מהרי"ק שכתב דיש לדמותו לקנס שאין מורישו לבניו וה"ה הכא כיון דאינו ממון דלא יורישו לבנו עכ"ל הובא לעיל אות ה':

והנה בשט"מ פרק אלו נערות דל"ח בד"ה יש בגר בקבר הביא בשם הריטב"א שהוא מחלוקת ר"י והרמב"ן דר"י ס"ל דדוקא בקנס שזוכה האב בבתו אינו מורישו לבניו לפי שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבניו וכדנפקא לן מוהתנחלתם אותם לבניכם כו' אבל בקנס שיש לו לאדם לגבות מחמת עצמו אדם מורישו לבניו ואפילו קודם העמדה בדין דיורש כרעא דאבוה הוא וכדתנן בב"ק פרק מרובה גנב משל אביו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואוקימנא התם בשלא עמד בדין כו', ורבינו הגדול הרמב"ן ז"ל סובר דבשום קנס אין מוריש קנס לבניו כו' ובודאי דהא פלוגתא היא בין אמוראי אם מוריש שאר קנסות לבניו או לא, ואפשר דה"נ הויא פלוגתא דאמוראי בגמרא דילן דרבא ורב נחמן דפרק מרובה וכן רבא דהכא סברי דאדם מוריש שאר קנסות לבניו אבל אביי ורבה דלקמן פרק נערה דמ"ב משמע דס"ל דבשום קנס אין אדם מורישו לבניו דהא סתמא קאמרי לה, ואפשר כיון דלקמן רהטא סוגיא כרבה ואביי דאין אדם מוריש שום קנס לבניו ולא אשכחן מאן דפליג עליה בהדיא, דלא מוקמינן לרבא ורב נחמן בפלוגתא מכיון דלא פריש ליה תלמודא דתהוי פלוגתא, ואיכא לפרושי סוגיא דידהו דלא תיפלוג על אביי ורבה, וכן עיקר עכ"ל הריטב"א. והנה מ"ש הריטב"א בטעמו של ר"י משום דיורש כרעא דאבוהו הוא עיין בהרא"ש פ"ק דב"ק סי' ו' דסברא מוחלטת היא דיתמי כרעא דאבוהו אינון כו' ועיין בתוס' ספ"ד דגיטין דמ"ח ע"א שכ' כלקוחות באחריות דמו כו'. אך עכ"ז מ"ש הריטב"א בשם ר"י לכאורה נראה דהיינו ר"י הלבן שכתבו כן התוספת בשמו בכתובות דל"ח סע"ב ובב"ק דף ע"ב סד"ה סיפא לא קרינן דס"ל דבכל קנס אדם מוריש לבניו כו' אבל ר"י הזקן בעל התוס' מבואר בתוס' דכתובות וב"ק שם דס"ל שאין אדם מוריש קנס לבניו אא"כ עמד בדין ואמרו לו חייב אתה ליתן לו אע"פ שלא אמרו לו צא תן לו. אך לתירוץ ראשון שבתוס' דב"ק שם רבא ורב נחמן ס"ל דאדם מוריש שאר קנסות לבניו אע"פ שלא עמד בדין, ואפשר שגם תירוץ זה הוא של ר"י, וכן משמע ממ"ש אח"כ ועוד נראה לר"י, משמע דגם תירוץ ראשון הוא של ר"י. והיש"ש פרק מרובה סי' י"ט דקדק מדברי הרמב"ם פ"ב מה' גניבה ה"ו דאינו מחלק בין עמד בדין או לא דס"ל דאדם מוריש שאר קנסות לבניו אע"פ שלא עמד בדין, וכתב שכן עיקר. וגם בתוס' דב"ק שם כ' על תירוץ ועוד נראה לר"י וקצת נראה דוחק פירוש זה כו' וגם על פירוש ר"י הלבן כתבו בכתובות דל"ח סע"ב דלא משמע כפירוש זה, א"כ משמע ג"כ דתופסים עיקר תירוץ הראשון שבתוס' דב"ק שם, והיינו כמ"ש היש"ש, והיינו מ"ש הריטב"א בשם ר"י:

א"כ מעתה כיון דמהרי"ק מדמה ירושת ט"ה לירושת ממון קנס, א"כ לא מיבעיא לפ"ד תירוץ ראשון דתוס' דב"ק והריטב"א בשם ר"י והרמב"ם והיש"ש הרי ס"ל דאדם מוריש קנס לבניו, והיינו אף גם להוציאו מיד אחרים דהא התם מחייבין אותו לשלם תשלומי ד' וה' ומוציאי' הקנס ממנו להיורשים של האב, א"כ כמ"כ גם בדין ט"ה יש לומר כן, אלא אפילו לפ"ד מהרי"ק שתפס במושלם דבקנס אין אדם מוריש לבניו וכדעת ר"י בתוס' דכתובות דל"ח ב', והיינו תירוץ ועוד נ' לר"י שבתוס' דב"ק והיא דעת הרמב"ן שבריטב"א, אעפ"כ היינו דוקא להוציאו מיד התופס דהכא מיירי כל הענין שם, וכה"ג הוא שי"ל בטובת הנאה כן לפ"ד מהרי"ק, וגם זה לא דמיא כ"כ דהקנס לא בא מעולם לידי גוביינא, משא"כ הטובת הנאה הי' כבר ביד המוריש רק שהפקידו אצל אחר, בכה"ג י"ל דשפיר מורישו ליורשין, אך עכ"פ כשהוא תח"י היורש עצמו ודאי הבו דלא להוסיף עלי' לומר שאינו יורשו וכדעת הש"ך. ולכאורה יש להביא ראיה לדעת הרמב"ן וסיעתו מהא דקיי"ל בשבועות ס"פ כל הנשבעין דמ"ח שאין אדם מוריש שבועה לבניו, הרי אע"ג התם מגיע לו ממון גמור וחיוב השבועה שנתחייב המלוה הוא רק מדרבנן, אעפ"כ אינו מוריש ממון זה לבניו, א"כ כש"כ לכאורה שיש לומר כן בקנס שאינו ממון גמור, מיהו אין משם ראי' דהא אמרי' האי דיינא דעבד כר' אלעזר עבד. ועוי"ל דבאופן א' גרע שם יותר דעכ"פ יש ללוה טענה שאין יכולים לישבע השבועה שחייב המלוה לישבע ע"ז אבל הכא דלא חסר מידי י"ל דשפיר יורש היורש. לפ"ז לכאורה י"ל הפסק לענין ט"ה דמהרי"ק מדמה לי' לירושה דקנס, דכשהיא תח"י אחרים תלוי בפלוגתא אם יורשו או לא, ועיין בירושלמי פרק נערה סוף גמרא דמשנה א' משמע כתירוץ קמא דתוספת דסוגיא דב"ק ס"ל דיורש יורשו כ"כ בעל קה"ע שם, וכ"מ שתופס הרא"ש בפשיטות פרק מרובה סי' ה' גבי גנב משל אביו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו כו' בזה אין שום חידוש שהרי כבר נתחייב כו' עכצ"ל אע"ג שלא עמד בדין פשט אצלו דמוריש הקנס לבניו, וכמ"ש הקה"ע בכתובות שם וא"כ יהי' מזה קושיא על מהרי"ק ש' קס"א ורמ"א ססי' רע"ו. ומיהו באמת פלוגתא הוא בירושלמי שם וא"כ צ"ל מהרי"ק ורמ"א נמשכו כמ"ד דגם בשאר קנסות אין אדם מוריש לבניו:

(קיצור. מה שנחלקו השל"ה והש"ך יש ראי' להש"ך ממהרי"ק. מיהו גם דינו של מהרי"ק הוא באמת פלוגתא ולכמה גדולי הפוסקים ראשונים יורש יורשו גם בדינו דמהרי"ק):