ד

ועיין בשאגת ארי' סי' ע"ז במ"ש והשתא ניחא הא דרבי אע"ג דס"ל ט"ה אינו ממון לענין הגונב טבלו של חבירו אפ"ה לענין בל יראה ממון הוא כו' שדבריו תמוהים בזה דאדרבא רבי ס"ל גבי גונב טבלו דמשלם לו דמי טבלו כו' ור' יוסי בר"י הוא דס"ל שם דאינו משלם לו אלא דמי חולין כו', גם שהקשה דר' יהושע דס"ל הכא ט"ה א"מ אדר' יהושע דמשמע פ"ק דב"מ די"א דס"ל ט"ה ממון דר"ג מטלטלי' אגב קרקע הקנה להם ובעל כרחך דט"ה ממון דאי אינה ממון א"א להקנות מטלטלי' אג"ק, וקושיא זו נכונה היא לפרש"י שם בד"ה ולא היא, מהאי דכי לא היה להם סודר לאו ראיה היא למילף מינה דאין טובת הנאה נקנית בחליפין וע"ג קרקע דשפיר איכא למימר כו', א"כ כיון דלפי התירוץ דאג"ק הקנה להם כמ"כ נקנין גם בחליפין, א"כ י"ל דט"ה ממון, דאם אינה ממון הא אמר רבא שאינה נקנית בחליפין, וכ"מ ממ"ש רש"י בד"ה רב פפא אמר, ולא מהפקירא קנו, ובד"ה אינה ממון כ' אלא אפקורי בעלמא אפקורי גבייהו כו' אלמא דלהמסקנא ממון היא ולאו מהפקירא קנו, ולא כדאמר רבא ט"ה אינה ממון כו' וכן מבואר בחידושי הריטב"א שם סד"ה מעשה בר"ג וזקנים, ומה שלא הקנה להם בסודר לאו משום דטובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין, דודאי טובת הנאה ממון לקנות בחליפין ובכל דבר שהממון נקנה אלא מתנות כהונה נתינה כתיבה הוא וחליפין דרך מקח וממכר הוא אבל אגב נתינה אלימתא היא עכ"ל הרי ביאר בהדיא דלפי התירוץ דאגב קרקע הקנה להם צ"ל דטובת הנאה ממון הוא, ובקדושין דכ"ז ע"א משמע בהדיא כהאי תירוצא, ועוד דגם לתירוץ דרב פפא י"ל כן כנ"ל בשם רש"י. אך בשט"מ שם כ' וז"ל ולא היא כו' כ' רש"י ולא ההיא דמההיא דלא היה להם סודר לאו ראיה היא כו' פי' לפירושו דאי משום הא לא איריא דמצי למדחי שאני מתנות כהונה דנתינה כתיבא בהו ואין מכאן ראיה אבל קושטא היא דטובת הנאה אינה ממון להקנות בחליפין, והוצרכתי לכתוב זה מפני שיש מקום לפרש דהא דקאמר תלמודא ולא היא אכולה מילתא קאי ולא היא אלא דטובת הנאה נקנית בחליפין ושאני מתנות כהונה דנתינה כתיבא בהו ולא רצה רש"י לפרש כך משום דלא תלינן בוקי סריקי בסתם תלמודא דס"ל דט"ה חשוב ממון להקנות בחליפין והא ודאי לא מסתבר, א"נ שיש לו לרש"י בקיאות ממקום אחר דאינה נקנית בחליפין עכ"ל. מבואר מדבריו דס"ל הפך ממ"ש הריטב"א. ולפע"ד זה אינו דהא עכ"פ משמע מרש"י דזה אמת דאת"ל דט"ה אינה ממון להקנות בחליפין כמ"כ אינה נקנית גם בקנין אגב קרקע כי אם ע"י חצר דוקא, וכיון שכן מאחר שלפי תירוץ זה מוכרח לומר דט"ה נקנית אג"ק כמ"כ נקנית ג"כ בחליפין, וא"כ לכאורה מוכרח מסוגיא זו דקיי"ל דט"ה ממון. אך באמת עכצ"ל דזה אינו דהא תירוץ זה נאמר להעמיד דברי עולא דאמר והוא שעומד בצד שדהו, דהקשו לו ממעשה דר"ג וזקנים והוכרחו לתרץ אליביה דמטלטלין אג"ק הקנה להם, והשתא אם נאמר דלפי תירוץ זה מוכרחים אנו לומר טובת הנאה ממון א"כ תקשה מהא דעולא אשמעתיה דאמר עולא ס"פ האיש מקדש טובת הנאה אינו ממון, ומדלא הקשו כן בש"ס עכצ"ל דאין זה סותר כלל להא דט"ה אינה ממון דהתם היינו לענין קדושין וכה"ג לומר שאין זה נחשב ממון שלו ממש אבל עכ"ז נחשב ממון לענין שיוכל להקנותה בקנין אגב או ע"י חליפין, דכיון שהתורה נתנה לו טובת הנאה זו דבדידי' תליא להקנותה וליתנה למי שירצה, א"כ לכאורה לא גרע משאר שליח שאדם עושה שליח להקנות או ליתן שדה פלונית שיוכל להקנות ע"י קנין חליפין ואע"פ שאין הממון שלו כלל ועיין בהרמב"ם ריש ה' שלוחין ובטוש"ע רס"י קפ"ב, וע' בטוש"ע סי' קכ"ו ס"ך דמעמד שלשתן ע"י שליח לא מהני משום דהלכתא בלא טעמא הוא הבו דלא להוסיף עלה מכלל דבשארי קנינים מהני, ואפשר לחלק דשאני גבי שלוחו של אדם דהטעם משום דשלוחו של אדם כמותו ממש, וצ"ע אם שייך לומר כן גבי שלוחא דרחמנא. וגם י"ל דעדיף משליח, דשליח אין לו טובת הנאה אבל זה שהתורה נתנה לו טובת הנאה עדיף משליח, אע"ג שאין זה נחשב ממון שלו ממש, וכהא דאיתא פ"ד דב"ק דל"ו סע"ב אנן יד עניים אנן, דזכו העניים מדין מעמד שלשתן כמ"ש ברב אלפס והתוס' שם ובש"ע י"ד סי' רנ"ח ס"ח משא"כ בשאר שליח אין זה ברור שזכה כמבואר מלשון הש"ע ח"מ סי' קכ"ו ס"ך וש"ך שם ס"ק פ"א, ועיין בש"ע סי' ק"ה סעיף א', מיהו הט"ז בסס"י פ"ז סל"ה ס"ל דט"ה לא דמי להא דיד עניים:

ושוב מצאתי סברא שכתבתי בש"ך סי' ר"ג סק"א וז"ל ונראה עוד דאפילו טובת הנאה אינו ממון מ"מ לענין חליפין ואגב קרקע הוי ממון ודלא כהרמ"א והגמ"יי פ"ה דמכירה והבעל העיטור עכ"ד. וע"ש בהגמ"יי פ"ה אות ז' ס"ל דלשינוייא דרב פפא אע"ג דט"ה אינו ממון ואינו נקנה אג"ק עכ"ז חשוב דעת אחרת מקנה אותו. ולפי"ז יש ליישב דלא קשה דעולא מדידיה אדידיה די"ל דאיהו סובר כשינוייא דרב פפא ושינוייא קמא לא נאמר רק לשמואל ורבב"ח ולא לעולא, מיהו זה דוחק דמסתמא שמואל ורבב"ח נמי לא פליגי אהלכתא את"ל דהלכה ט"ה אינו ממון. שוב ראיתי שכן פי' השל"ה דלרב פפא אע"ג ט"ה אינו ממון חשוב דעת אחרת מקנה ושתירוץ זה צריך לומר לעולא. וקשה דממ"נ אם חשוב דעת אחרת מקנה אותו ואינו כזוכה מן ההפקר אזי מה"ט ג"כ יוכל להקנותו בשאר קנין וכדפרש"י שם, ובתשו' מהר"מ שבמרדכי פ"ק דב"מ סי' רמ"א פי' בשם ריב"ן דהא דרב פפא חשיב לי' דעת אחרת מקנה אותו היינו משום דהיה מקנה להם חצירו כמו כן אבל היכא דלא מקנה להם משלו אלא מתנת כהונה ולויה אינו חשוב דעת אחרת מקנה אותו כו', ולפע"ד תירוץ זה צע"ג דאת"ל דלגבי המעשר לא חשיב כלל דעת אחרת מקנה אותו מה יושיענו הא דלגבי החצר חשוב דעת אחרת מקנה אותו, גם בלא"ה הקשה הש"ך יפה דהא בקדושין דכ"ז מוכח דקיי"ל כהאי שינוייא דמטלטלי' אג"ק הקנה להם:

(קיצור. השאגת ארי' הקשה דמסוגי' דב"מ י"א משמע דט"ה ממון. וכ"כ בהריטב"א שם וכ"מ בפרש"י שם. אבל השט"מ שם כ' דמשמע מפרש"י דאינו ממון וכ"פ הגמ"יי והעיטור. והש"ך ס"ל דאף למ"ד ט"ה אינו ממון מ"מ נקנה בחליפין ואג"ק):