ג

ובמרדכי ריש פרק שבועת הדיינים סי' תשס"ז וז"ל ונשאל לרבינו מאיר על שני זקוקים שתובע שמעון מראובן שנתנם לו להרויח בהם ולתת מהם כך וכך בשנה להזכיר נשמת זוגתו ותובעו עתה שיחזירם לו וראובן משיב שנתנם לו לחלקו גם קרן גם פרי כאשר יכשר בעיניו ואינו רוצה להחזיר והשיב נראה לי אם שמעון אומר שנדר לצדקה אך אינו רוצה שיהיו עוד תחת ראובן והוא בעצמו רוצה לחלקם אז אין צריך להחזירם לו ולא ישבע על ככה דלכאורה נראה דהלכה דטובת הנאה אינו ממון כעולא וכרב אסי דפרק שני דקדושין ולא כרב הונא דהתם דאין דבריו של אחד במקום שנים וכיון דאינה ממון מצי למימר דלאו בעל דברים דידי את וכיון דאין לשמעון בהם אלא טובת הנאה אינה ממון ואין צריך לישבע עליהן ואע"ג דרבא בתרא הוא דמוקי מתניתן דפב"ת דנדרים דטובת הנאה ממון היינו דבעי לאוקמי כחד תנא משום דקשיא ליה רישא לסיפא ומיהו רבא איהו גופיה סבר טובת הנאה אינה ממון וכן משמע בבבא מציעא בפ"ק בשמעתין דרבן גמליאל ורבנן שהיו באין בספינה כו' מיהו יש לדחות דשמא אליבא דעולא קאמר מיהו לכאורה בנד"ז דאפילו למ"ד טובת הנאה ממון מ"מ לא נתקנה שבועת היסת עליה כו' עכ"ל. ובשל"ה כ תב תירוץ זה מסברת עצמו דרבא אמר כן לתרץ המשנה אבל איהו גופי' סבר ט"ה אינה ממון כו' והיינו מפני שלא הביא המרדכי דפ' שבועת הדיינים שמהר"ם ג"כ תירץ כן והביא מ"ש המרדכי בפ"ק דב"מ סי' רמ"א אשר שאלת בראובן שיש לו חצי מעשר כו' דקיי"ל דטובת הנאה אינה ממון כו' עכ"ל. אמנם מהתשו' דפרק הדיינים נראה דלא ברירא ליה כ"כ למהר"ם דט"ה אינה ממון. וההכרח שהכריחו מהר"מ והשל"ה מהא דפ"ק דמציעא יש לדחות לפמ"ש בשט"מ שם דהא דאמר רבא שם ט"ה אינה ממון לקנות בחליפין היינו אפילו למ"ד ט"ה ממון מ"מ אינו ממון חשוב להקנות ע"י חליפין כו':

ובשאלתות ס"פ קרח פסק דט"ה ממון וז"ל ברם צריך למימר אילו היכא יהיב לה תרומה לכהנת ואמר לה איקדישא לי בגווה, א"נ לכהן ואמר לה איקדישא לי ברתך כו' מי הוה קידושי או לא כו' ת"ש דתנן כהנים ולויים נהנים לי כו' רבא אמר לעולם טובת הנאה ממון רישא היינו טעמא כו' והלכתא כרבא דאמר טובת הנאה ממון עכ"ל, וע"ש בשאילת שלום סעי' קל"ב שכתב דהרמב"ם הוא יחיד נגד השאילתות ור"ח, ואשתמיטתי' שני תשובות מהר"ם שבמרדכי הנ"ל וכמובן שם מדבריו במ"ש מצאתי דמיון כו' אפ"ה קאמר רבא בב"מ י"א דט"ה אינה ממון כו' ולא ראה שקדמוהו בכ"ז מהר"מ במרדכי והשל"ה, גם מ"ש לענין בכור הנז' בש"ע ססי' כ"ח הנה מכל המפרשים רש"י והר"ש משמע דדוקא בקידש בו הכהן אבל לא הישראל אע"ג שיש לו בו ט"ה, וזה לכאורה כמ"ד ט"ה אינו ממון, ועתוס' קדושין נ"ב ב' ותוס' ישינים שם ובפנ"י ובכור י"ל לאדמי למש"ש בתו"י:

והנה השל"ה כתב עוד וז"ל ובפסחים פרק אלו עוברין דף מ"ו ע"ב לימא בטובת הנאה קא מיפלגי דר' אליעזר סבר טובת הנאה ממון ור' יהושע סובר ט"ה אינו ממון, לא דכ"ע סברי ט"ה אינו ממון והכא בהואיל קא מיפלגי כו' מוכח בהדיא דטובת הנאה אינו ממון דאם כ"ע סבירא להו כן אז הוא פשיטא, אלא אפילו אם נאמר דזה דחייה בעלמא ור"א ור"י פליגי בהכי דר"א ס"ל ט"ה ממון ור"י ס"ל אינו ממון מ"מ ר"א ור"י הלכה כר"י הרי מוכח בהדיא דהלכה דט"ה אינו ממון עכ"ל. והנה מ"ש אז הוא פשיטא כו' עמש"ל ב' התוס' דברכות והרר"י, ומ"ש אפילו אם נאמר דזה דחייה בעלמא, הנה כן משמע בהדיא ברש"י דמ"ח סע"א בד"ה אהדר ליה, ר' אליעזר סבר טובת הנאה ממון כו' והא דתריצנא לעיל דכולי עלמא טובת הנאה אינו ממון אכתי לא שמיעא לן הא דאהדר ליה ר' אליעזר לר' יהושע הרי הוא עובר בבל יראה, ומ"ש השל"ה דר"א ור"י הלכה כר' יהושע, הוא תמוה דהא הרי"ף פסק הלכה כר' אליעזר שם, וכן הכריע הרמב"ן שם ע' ר"ן, וכ"כ התוס' בשם ה"ר יוסף, וכ"ד רש"י דמ"ח ע"ב, וא"כ לפ"ז מוכח איפכא דהלכה כמ"ד ט"ה ממון, ואע"ג דהרי"ף פי' טעמא דר' אליעזר משום הואיל אי בעי מיתשיל עליה כו' הרי רש"י לא פי' כן וגם בלא"ה יש קושיא על הרי"ף בזה כמ"ש הר"ן. ולפרש"י א"ש הא דרבי אמר הלכה כר' אליעזר משום דרבי ס"ל ט"ה ממון כדמוכח פשטא דברייתא דהגונב טבלו של חבירו דרבי ס"ל דמשלם לו דמי טבלו משום דט"ה ממון כמ"ש בגמ' ס"פ האיש מקדש ובפ"ת דנדרים, אע"ג דדחי ליה התם לא דכו"ע כו' י"ל דהוא דחייה בעלמא, ויש ליישב ולומר דרש"י פי' כן לפי מה שכתב דמ"ח א' ד"ה אבל הכא לדחות הגירסא שבדף מ"ו ריש ע"ב דרבי אליעזר סבר אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עליה ממונא הוא דא"כ הקדש כו' ע"ש וע"כ הא דא"ר אליעזר והרי הוא עובר משום בל יראה ובל ימצא עכצ"ל משום דס"ל ט"ה ממון אמנם לפי הגירסא שבספרים י"ל דטעמא דר' אליעזר דעובר על ב"י וב"י הוא רק משום הואיל אי בעי מיתשל כו' ועיין בתוי"ט במשנה זו שכתב דכיון דקושיית רש"י על הגירסא דהואיל ואי בעי מיתשל מתרצים התוספת לפיכך הגירסא שרירא וקיימת, מיהו טעמא דר' יהודה בן בתירא כ' התוי"ט דמשום דטובת הנאה ממון הוא, ושכן כ' הר"ן. ולדבריו יותר י"ל דטעמא דר' אליעזר הוא ג"כ מהך טעמא, ועיין בתשו' הרשב"א סס"י של"ה. אך לכאורה י"ל דטעמא דריב"ב הוא ג"כ משום הואיל אי בעי מיתשיל כו' והתוי"ט שלא פי' כן אזיל לשיטתיה דכתב הנה הר"ב טעה בתרתי כו' ור"ל דכשס"ל טעמא דהואיל ואי בעי מיתשל כו' שוב מותר לאפות ג"כ מה"ט וכמש"ש תחלה ולזה הטעם א"צ לטעמא דאכתי כל חדא וחדא חזיא ליה וא"כ לפ"ז א"א לומר דטעמא דר' יהודה בן בתירא דעובר עליו בב"י ובב"י הוא משום טעמא הואיל ואי בעי מיתשיל עליה דא"כ מזה הטעם עצמו היה מתיר ג"כ לאפות אבל באמת נראה דהר"ב לא טעה כלל, וס"ל כמ"ש התוס' דמ"ו ב' ועוי"ל הואיל ואי בעי מיתשיל עלה לא שכיח לא אמר להתיר כו' א"כ גם לר' אליעזר הך טעמא לא סגי רק לאסור שעי"ז עובר עליו ב"י וב"י, וכדי להתיר לאפות צ"ל הואיל אחרינא והוא כמ"ש הש"ס דמ"ח ע"א הואיל אלא דבעידנא דעייליה לתנורא אכתי כל חדא וחדא חזייה לדידיה כו' וכדפי' הר"ב וכן פי' הר"ן, ודלא כהתוי"ט, ולפ"ז י"ל דריב"ב ס"ל דאמרינן הואיל להחמיר אבל לא להקל, ע"כ לחומרא שעובר עליו ב"י וב"י אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל ולקולא שיהי' מותר לאפות לא סמכינן אפילו אהואיל כל חדא וחדא חזייה ליה לדידיה, וכה"ג ס"ל לרב חסדא פרק תמיד נשחט דס"ב ע"א דאמרינן הואיל לחומרא אפילו היכא דמחוסר מעשה ולית ליה הואיל לקולא אפילו היכא דלא מחוסר מעשה ועיין מזה בבעל המאור, ולעולם אפשר לומר דריב"ב ס"ל ג"כ דט"ה אינו ממון כר"א ור"י. ועוד יש לדחות דגם לרש"י י"ל דהא דקיי"ל כר' אליעזר זהו דשרי לאפות משום הואיל אבל בהא דעובר עליו בב"י וב"י י"ל לא קיי"ל כוותיה. מיהו זה דוחק דא"כ למה לנו להחמיר לאפותה ודי לכל היותר לעשותה כריב"ב דתטיל לצונן, דאע"ג דאיכא למיחש שמא לא יזהר יפה ויבא לידי חימוץ כמ"ש התוס' דמ"ו ב' מה בכך כיון דאינו עובר עליו כלל א"כ אין לחוש לחששות בדבר שאין בו איסור כלל, א"ו צ"ל דקיי"ל כר' אליעזר דעובר עליו בב"י וב"י וכמ"ש רש"י דמ"ח ע"ב ולהשהותם אי אפשר כו'. ודברי השל"ה שכ' דהלכה כר' יהושע אפשר לקיימן לדעת בעל המאור שכ' דהלכה כרב חסדא ומה שהכריע הרמב"ן דלא כרב חסדא יש להשיב ע"ז דבירושלמי במסכת ביצה ר"פ שני א"ר אבהו בדין היה שיהיו אופין ומבשלין מיו"ט לשבת כו' מיהו כל הפוסקים פסקו כר' אליעזר וגם אפילו לרב חסדא י"ל כן כמ"ש בגמ' וע' במאור. ומדברי הרי"ף בסוגיא זו נ' דס"ל גם למסקנא דטעמא דר"א דעובר עליו הוא רק משום הואיל אי בעי מיתשיל כו' וא"כ ס"ל דט"ה אינו ממון כמ"ש הכ"מ פ"ז מה"נ בשם הרמב"ש המעילי, ודלא כהשאילת שלום שהשיג עליו חנם. אך מדברי רש"י לא משמע כן וכנ"ל. וא"כ עכ"פ מסוגיא זו אין הכרח לשום א' מהצדדים ועיין בה' פסח בח"י סי' תנ"ז סק"י דס"ל בפשיטות דט"ה אינו ממון ויפה השיג עליו גיסו הא"ר שם סק"ה:

קיצור. יש ב' תשובות ממהר"ם בענין ט"ה ובא' לא ברירא לי' כ"כ דאינה ממון. שאלתות פסקו דהוי ממון. מסוגיא דפסחים מ"ו מ"ח אין הכרח כלל דאינה ממון. כי לפרש"י דמ"ח א' משמע דקיי"ל דהוה ממון, ולהרי"ף שם נ' דאינה ממון: