ב

והנה מ"ש ר"ח דרבא אסיק בנדרים דט"ה ממון ז"ל הש"ס שם, רבא אמר שאני תרומה דהיינו טעמא דיטלו על כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דקא אתי למיסרא עלייהו שויא עפרא בעלמא עכ"ל וכ' הרא"ש והר"ן פי' לעולם ט"ה ממון וסיפא ניחא דכהנים אלו יטלו אחרים והאי דקתני רישא יטלו על כרחו ולא חייש לט"ה משום דכיון שאסר את כל הכהנים אי אפשר ליטלו לשום כהן ואין לו בהם טובת הנאה ואי אפשר לעכבו לעצמו הלכך הוי כאילו אינם שלו, אבל סיפא כיון שיכול ליתנו לכהנים אחרים יש לו בהם ט"ה עכ"ל ולכאורה נראה דתירוץ דרבא זהו ממש כדמתרץ בירושלמי לר' יוסי בר חנינא, וז"ל מתניתן פליגא על ריב"ח כהנים ולויים נהנים לי יטלו על כרחו, פתר לה באומר אי אפשי ליתן מתנה כל עיקר, וכ' המפרש דכיון שאינו רוצה ליתן תרומות ומעשרות כלל א"כ אין לו בהם ט"ה ונוטלין בע"כ עכ"ל. ובחידושי הרשב"א שם כתוב אלא דקשיא לי אשמעתין אכתי אמאי באין ונוטלין על כרחו דכיון דט"ה ממון יכול הוא למכור אותה הנאה שיש לו בהם לאחרים ואותם אחרים יתנו לכל כהן שירצה עכ"ל, ור"ל דא"כ אינו עפרא בעלמא דהא שפיר יוכל למוכרה לאחרים והכהנים יקבלו מהאחרים, דכהנים ולויים נהנים לי קאמר, וכשמכרה אינו שלו, וכדתנן פרק השותפין קונם לביתך שאני נכנס כו' מת או שמכרה לאחר מותר, וכ"ש הכא דלאו כל כמיניה לאוסרה עליהם רק הט"ה שלו שהיא ממון אוסר עליהם והרי יכול למכור ט"ה זו כו'. ולכן ליישב קושיא זו וגם ליישב דהא רבא ס"ל פ"ק דב"מ די"א ע"ב דט"ה אינו ממון כמו שהביא השל"ה במס' מגלה שלו, וגם יתיישבו דברי הרמב"ם דפסק בה' אישות דט"ה אינו ממון ואעפי"כ פ"ז מה"נ פסק כמשנה זו ואי איתא כמ"ש ר"ח דרבא אסיק בטעם המשנה זו משום דט"ה ממון לא הו"ל למיפסק כן, ומ"ש בכ"מ פ"ז מה"נ בשם ה"ר מאיר בר שמעון המעילי, הוא נגד הגמ' כיון דרבא לא מצא יישוב להמשנה אלא משום דט"ה ממון איך יחדשו הרי"ף והרמב"ם נגד דבריהם. מיהו ע"ז י"ל דהא ר' יוחנן בירושלמי אמשנה זו ס"ל ג"כ ט"ה אינו ממון א"כ מוכרח דהמשנה יש לה יישוב אחר לר' יוחנן. וא"כ אפשר לומר דרבא אינו מעייל נפשי' כלל בדין ט"ה אם הוי כממון גמור או לא, וכן מצאתי שפי' היש"ש פ"ט דב"ק סי' ס"א, דהנה אף למ"ד ט"ה אינו ממון משמע ודאי דלא פליג אהא ברייתא שהביא רש"י בנדרים שם דפ"ד ע"ב אומר אדם לחבירו טול סלע זה ותן תרומתך לבן בתי כהן, וכן פרש"י בחולין פרק הזרוע דקל"א ע"ב, והוא תלמוד ערוך בבכורות פרק עד כמה דכ"ז ע"א, ומשנה מפורשת היא פ"ח דערכין דכ"ח סע"ב הבכור בין תמים בין בעל מום מחרימין אותו וכיצד פודין אותו אומדין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו או לבן אחותו, ופרש"י ואותה טובת הנאה יתן בעה"ב זה לכהן בשביל החרם כו', אלא דס"ל דאע"פ שיכול להיות כן שיוכל ליטול סלע מישראל עבור שיתן התרומה לבן בתו כהן עכ"ז מחמת זה אין לתרומה זו דין ממון אצלו, ואולי הוה כמו דבר הגורם לממון דקיי"ל דלאו כממון דמי, כדאיתא בשבועות דל"ב סע"א לענין משביע עד אחד ודל"ג ע"א לענין משביע עדי קנס, ובפסחים דכ"ט לענין חמץ של הקדש במועד דאע"ג דהוה גורם ממש לממון אפ"ה אסיק רב אשי שם דכ"ע דבר הגורם לממון לאו כממון דמי. והנה למ"ד ט"ה ממון פי' בחידושי הריטב"א ס"פ האיש מקדש דחשוב הוא כאילו כולו שלו לגמרי משום ההיא ט"ה דאית ליה בגויה, וכדתנן המקדש בתרומות ומעשרות ומשמע השתא דומיא דכהן דמקדש בתרומה ממש ולא בטובת הנאה שיש לו בה עכ"ל, ומדברי הר"ן בנדרים דף פ"ד סע"ב גבי משלם לו דמי טבלו לא משמע כן, וכ"כ הרשב"א שם הא דאמר רבי כו' לאו דוקא כולו כו', אבל בפרש"י והרא"ש שם משמע כמ"ש הריטב"א. ומ"מ למ"ד ט"ה אינו ממון היינו דאפילו לפי שיעור שיווי ענין הטובת הנאה אינו חשוב ממון כלל שלכך אמר ר' יוסי בר' יהודה אינו משלם אלא דמי חולין שבו. אבל אעפ"כ לענין מודר הנאה י"ל דס"ל לרבא דהי' אסור ליתן כה"ג דאע"פ שאין לזה דין ממון ממש עכ"ז חשוב הנאה מאחר דלגבי מחרים דבר שיש לו בו טובת הנאה אומדין שיווי הט"ה ומשלם ממון כנ"ל דבודאי א"א לומר דהמשנה דערכין אתיא כמ"ד ט"ה ממון דהא לא מייתי בגמ' ראיה ממנה לדין ט"ה ממון וכ"מ בהדיא בהרמב"ם פ"ז דה' ערכין הי"א י"ד, א"ו צ"ל דאף למ"ד ט"ה אינו ממון עכ"ז הדין כן והיינו משום דנפקא לן מקרא דכל חרם קדש קדשים שהוא חל על קד"ק ועל קדק"ל, דאף ט"ה יכול להקדיש, והא דלא גמרינן מינה דט"ה ממון י"ל חולין מקדשים לא גמרינן כדאיתא בפסחים דמ"ה ע"א לענין טעם כעיקר, או שיש טעם אחר ע"ז דלא גמרינן מכאן:

עכ"פ לפי זה יש לומר דלענין מודר הנאה נהי דאין ע"ז דין ממון ולא גמרינן נדרי איסור מחרמי הקדש עיין ר"ן ריש נדרים, אעפ"כ הנאה מיהו חשיבא, והנה ה"ר מאיר בר"ש המעילי שבכ"מ כ' טעם א' ע"ז דהא אפילו וויתור אסור במודר הנאה וסתם לן תנא דמתניתן בתלת דוכתי בהאי מסכת הכי עכ"ל, המקום האחד רפ"ד דנדרים דל"ב סע"ב דמודר הנאה מחבירו אסור בדריסת הרגל לעבור דרך חצירו אע"ג דלא קפדי אינשי בהכי ולכן שרו רבנן דס"ל דכה"ג לא מיקרי הנאה דכיון דמידי דלא קפדי בה אינשי הוא אין זה קרויה נהנה מחבירו ותנא דמתניתן ס"ל דהוה הנאה משום דס"ל כרבי אליעזר דאפילו וויתור אסור במודר הנאה מה שדרך אדם לוותר משלו ואינו מקפיד עליו כו' ועיין בתוס' פרק חזקת דנ"ז סע"ב ופ"ק דמגלה ד"ח ע"א דאפילו בבקעה אסור בדריסת הרגל וכן פי' הרא"ש רפ"ד דנדרים במשנה לעבור דרך ארצו כו', ולשטה זו דתוס' בחצר אפילו לרבנן דפליגי אר' אליעזר אסור וכ"כ בהג"א פרק חזקת שם, והר"ן רפ"ד דנדרים ב' הרמב"ן תירץ ופי' בענין אחר ומיהו גם לשטתו י"ל דאפילו בבקעה אסור, והנה ר"ח ס"ל התם דאין הלכה כר' אליעזר ומש"ה ס"ל דרבא פב"ת דנדרים ס"ל דט"ה ממון אבל לפ"ד הרמב"ן שם בר"ן דהלכה כר"א וכ"פ הרמב"ם והתוס' והרא"ש שם א"כ י"ל דרבא ג"כ ס"ל דט"ה אינו ממון ואפ"ה גבי מודר הנאה אסור דלא גרע מדריסת הרגל ועדיף מיניה, ומיהו עוד י"ל דטובת הנאה חמור מדין וויתור, דכיון דיכול ליטול סלע עבור טובת הנאה זו א"כ ה"ל כמו מקום שמשכירין כיוצא בהן דאפילו לרבנן דר"א אסור כמש"ש דל"ג ע"א וכ"ש לפר"ת והרא"ש דס"ל דדריסת הרגל בחצר אסור גם לרבנן כמו מקום שמשכירין כיוצא בו, וטעמייהו משום דכיון דקפדי א"כ כיוצא בו משכירים כו' א"כ ודאי ט"ה דתרומה ודאי דקפדי שלא יטלו כ"א מי שרוצה ליתן לו וה"ל כמו מקום שמשכירין כיוצא בו, וגם לשטת הרמב"ן דאינו מדמה זה למקום שמשכירין מ"מ היכא דקפדי בדריסת הרגל אסור גם לרבנן דר"א כגון להתעכב ולישב בחצר, וה"נ ודאי קפדי טובא על זה. ואין לחלק דשאני התם דקפדי וגוף החצר שלו, משא"כ הכא אע"ג דקפדי מ"מ גוף התרומה אינה שלו, דזה אינו כיון דביכולתו ליטול סלע עבור נתינתה א"כ הוי קפידתו קפידא. ועוד יש לדמותו להא דתנן פ"ד דנדרים דל"ח סע"ב ומרפאהו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון ופי' בגמ' דמ"א ב' רפואת ממון בהמתו, והיינו אף במקום שאין נוטלין עליה שכר משום דמ"מ קא מהני ליה ע"ש בפי' הרא"ש, ובש"ע סי' רכ"א ס"ד, אלמא דאע"ג שהמהנה אינו חסר ממון כלל כ"א שזה נהנה ממנו ממון אסור, וה"נ דכוותה אע"פ שהתרומה אינו שלו כיון דמ"מ הכהן נהנה ממון ממש אסור, והנאה זו באה ממנו כיון שיש לו טובת הנאה ליתנה למי שירצה. ועוד בשט"מ בפ"ק דב"מ די"א גבי הא דאמר רבא ט"ה אינו ממון לקנות בחליפין, פי' דאפילו למ"ד ט"ה אינו ממון נקנית היא באיזה קנין טוב יעו"ש, א"כ אע"ג דאינו ממון גמור י"ל דאסור במודר הנאה, ובודאי דעכצ"ל כן לר' יוחנן בירושלמי שם, א"כ מעתה גם לרבא י"ל כן. ובהכי א"ש דלק"מ קושיי' הרשב"א על רבא דכיון דט"ה ממון יכול הוא למכור כו' דבאמת י"ל דט"ה אינו ממון. מיהו לשט"מ הנ"ל הרי אע"ג שאינו ממון יש גוונא דמיקני' טובת הנאה וא"כ אכתי נשאר קושיי' הרשב"א. ומיהו מהרשב"א נ' דלמ"ד ט"ה אינו ממון לא מיקניא כלל:

(קיצור. מאוקימתא דרבא בנדרים דפ"ה אין ראיה כלל דס"ל ט"ה ממון):