א

סימן ע

[השאלה מבואר ריש סעי' ט'] מקודם יש לעיין בסוגי' דטובת הנאה ממון. והנה בקדושין ס פ"ב דנ"ח סע"א אמר עולא דט"ה אינו ממון, וכן אמר רבי חייא בר אבין ורב אסי דהוצל. אמנם רב הונא שם משמע דס"ל דפשטא דמתניתן שם ס"ל דט"ה ממון. וכ"כ הר"ן שכך משמע פשטא דמתניתן אלא שאעפ"כ כתבו הרא"ש והר"ן כעולא. אמנם בשם ר"ח כתבו דאע"ג דסלקא שמעתתא דט"ה אינו ממון קיי"ל דממון הוא דהכי אסיק רבא למתניתן דקונם כהנים ולויים נהנים לי בפרק ואלו נדרים דפ"ה א' דט"ה ממון ומילתיה דרבא עיקר וכן הלכה עכ"ל. והנה מ"ש ר"ח דסלקא שמעתתא דט"ה אינו ממון מלבד משום שכ"ד רוב האמוראים שם כנ"ל עוד זאת משום דאמרי' בגמ' שם נימא כתנאי כו' לא דכ"ע ט"ה אינו ממון כו'. אך זהו תליא בפלוגתא דהרי"ף ותוס' פ"ג דברכות דכ"ג ע"א גבי אלא דכ"ע שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, דהרי"ף פסק כן מה"ט, אבל התוס' שם כ' ורבינו יהודה פי' דהכא לא מצי למימר דכ"ע אין חוזר לראש כו' אבל ודאי אי הוה מצי למימר הכי הוה אמר ליה, עכ"ל ור"ל דכיון שכן אין ראי' מזה דהלכה כמ"ד דשהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, כיון דהכא לא הוה מצ"ל להפך. וכ"כ הרא"ש שם סי' כ"ג אבל אם הוה מצ"ל הכי הוה משני ליה דקיי"ל אפילו שהה בה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש כו' וברבינו יונה שם האריך בפי' דעת התוספת שאין אנו למידין משני לשונות כשהתלמוד מביא האחד ומניח האחר אלא כשהיה יכול לומר גם את השני כו' אבל בכאן לא הי' יכול לומר דכ"ע שהה את כולה חוזר למקום שפסק כו' הלכך אין מכאן ראיה שהתלמוד סובר דאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש עכ"ל. וא"כ כמ"כ כאן מהא דאמר התלמוד דכ"ע ט"ה אינו ממון, אין ראי' שהתלמוד ס"ל כן, כי בכאן לא הי' יכול לומר דכ"ע ט"ה ממון, דא"כ מ"ט דר' יוסי בר"י אך גבי ואיבעית אימא דכ"ע אית להו דשמואל והכא ה"ט דר' יוסי בר"י דקנסוהו רבנן לבעה"ב דלא איבעי לי' לשהוייה לטיבליה, הוה מצ"ל כמ"כ ואיבעית אימא דכ"ע אית להו ט"ה ממון והכא ה"ט דר"י בר"י דקנסוה רבנן לבעה"ב כו' וכן פי' הרא"ש והר"ן בפב"ת דנדרים דפ"ה ע"א שלפי האוקימתא שם דטעמי' דר"י בר"י משום דקנסוה לבעה"ב אמרינן דכ"ע ס"ל דט"ה ממון. וא"כ הרי התלמוד כאן בקדושין דאומר בענין אחר היינו דכ"ע ס"ל דשמואל, אבל משמע דכ"ע ס"ל דט"ה אינו ממון דאם ט"ה ממון אפילו לא ס"ל דשמואל א"ש אלא משמע דמעמיד כדלעיל דכ"ע ס"ל ט"ה אינו ממון ואע"פ שהיה יכול לומר ג"כ דכ"ע ס"ל ט"ה ממון, א"כ מזה משמע דס"ל באמת דט"ה אינו ממון. ומ"ש הרא"ש בנדרים שם דכן מעמיד בקדושין לפי אוקימתא זו דכ"ע ס"ל ט"ה ממון וכ"כ התוס' שם הוא נגד הגירסא שלנו בקדושין ואפשר דכוונתם דכן משמע בקדושין דהוא אוקימתא בפ"ע וע"ש בר"ן. ובירושלמי כאן בקדושין ובפב"ת דנדרים מבואר שהוא פלוגתא דרבי יוסי בר חנינא ור' יוחנן דריב"ח ס"ל ט"ה ממון ור' יוחנן ס"ל ט"ה אינו ממון:

(קיצור. סוגיא דשמעתא ס"פ האיש מקדש דט"ה אינו ממון ובירוש' מבואר שהוא פלוגתא דריב"ח ור' יוחנן):