א

סימן נו

[ביאור דעת הפוסקים בענין טענת השטאה והשבעה] הנה דעת התוס' בפז"ב ד"ה ובפ' ג"פ ד"ה והרא"ש (פז"ב דין ובג"פ דין מ"ז) אם תבעוהו והודה, אין יכול לטעון טענת השבעה, דאין דרך אדם להודות כשתובעין אותו בשביל שלא להשביע את עצמו. אבל יכול לטעון טענת השטאה שכן דרכם של בנ"א כשאדם תובע דבר שאינו משיב הן כדי להטותו כמו שהשטה בו התובע ואם הודה מעצמו בלי תביעה אז אינו יכול לטעון טענת השטאה, אבל טענת השבעה יכול לטעון דאדם עשוי שלא להשביע א"ע, ולא עוד אפילו לא טען איהו אנן טענינן לי', משא"כ טענת השטאה אם לא טען איהו אנן לא טענינן לו כדאי' בברייתא פז"ב ועי' רש"י שפי' במשנה (סנהדרין דכ"ט ד"ה לא אמר כלום), דעביד אינש דאמר פלוני נושה בי כדי שלא יחזיקוהו בעשיר ולא פירש משום שיכול לומר משטה הייתי בך ולא להודות כוונתו. משמע דס"ל כדעת התוספות והרא"ש דמשום דמתני' מיירי כשאמר הלוה שהוא חייב לפלוני בלא תביעת המלוה וכדקתני הוא אמר לי כמ"ש הרא"ש שם דין כ"ה. ובכה"ג אין יכול לטעון טענת השטאה, אלא טענת ההשבעה, ומיהו יש לדחות דאפשר משום דבמתני' קתני לא אמר כלום דמשמע דאפילו לא טען משטה אין בדברי העד כלום (דומיא דאיש פלוני אמר לי עי' בבעל המאור שם) ובאמת אם לא טען אנן לא טענינן לו טענת השטאה, לכן פירש"י דלא אמר כלום משום טענת השבעה בטענינן לו אנן, אבל באמת אי טען טענת השטאה פטור אפילו כשהודה מעצמו, ומיהו מרש"י בפג"פ ד"ה שכ"מ שהודה שפי' בע"ח טוען לו מנה לי בידך וא"ל הן כו' מדהוצרך לפרש בע"ח טוען כו' אלמא דס"ל דטענת השטאה לא שייך אלא כשתובעין אותו. אך עדיין יש לומר דטענת השבעה יכול לטעון אפילו הודה ע"י תביעה (והא דפשיט התם בשכ"מ אצל אתם עדי משום דאין אדם משטה בשעת מיתה אכתי הא יכול לטעון טענת השבעה יש לומר כמ"ש הרי"ף והמאור שם וית' לקמן) ועי' רש"י במשנה פז"ב ד"ה עד שיאמר בפנינו הודה לו שפי' שהיו שניה' בפנינו ולעדות נתכוין להיות לו עדי' בדבר (ור"ל דאמר אתם עדי' כדאמר בגמ' מסייע לי' לר"י דאמר ר' יהודא אמר רב צריך שיאמר אתם עדיי) מדפי' שהיו שניה' בפנינו כו' משמע דאפילו אמר הלוה אתם עדי' פטור, כל שהו' בפני המלוה, ותרתי בעינן אתם עדי' ובפני התובע. והנה זה ודאי דצריכי' שיהי' בפני התובע הו' בכדי שלא יוכל לטעון טענת השבעה דאלו בשביל שלא יטעון טענת השטאה הא יותר שייך השטאה בפניו אך טעני' מה דצריכים ג"כ אתם עדי' יש לעיין אם זה מפני שיכול עדיין לטעון טענת השבעה אפילו בפניו (ואפשר אפי' ע"י תביעת התובע) או אפשר דכל שבפניו תו אין יכול לטעון טענת השבעה אלא כיון דבפניו הודה שייך שפיר טענת השטאה ומשום כך צריכי' שיאמר אתם עדי. ולכאורה מדקאמר בגמ' מסייע לר"י כו' אתמר נמי כו' תניא נמי הכי כו' ודייק הגמ' ממתני' דיכול לטעון משטה, עכצ"ל דהא דבעי' אתם עדי' משום טענת השטאה וס"ל להגמרא דכל שבפניו אינו יכול לטעון טענת השבעה. אך לפי"ז צריך עיון בדעת הרא"ש (פז"ב דין כ"ה) דס"ל דאפילו בפניו אם א"ל מנה לך בידי בלא תביעה שייך טענת השבעה א"כ היאך דייק בגמ' ממתני' דיכול לומר משטה דילמא מתני' בעי אתם עדי' משום טענת השבעה, ואפשר לומר דס"ל להרא"ש בהא דקאמר בגמ' מסייע לר"י דס"ל שצריך שיאמר אתם עדי' והיינו באמת משום טענת השבעה. ובאמת ממתני' לא מוכח מידי דיכול לטעון טענת השטאה, ובתר זה אמר תניא נמי דבעי' אתם עדיי בשביל השטאה ודין זה דיכול לטעון טענת השטאה נלמד מברייתא ממתני' וכן צ"ל לרש"י דאתם עדיי דהיינו בשביל טענת השבעה דהא ס"ל לרש"י ג"כ דטענת השטאה לא שייכה כ"א כשהודה ע"י תביעה:

קיצור. רש"י ס"ל ג"כ כדע' התוס' והרא"ש דטענת השטאה לא שייכה כ"א כשהודה ע"י תביעה, אמנם אם יכול לטעון טענת השבעה כשהודה ע"י תביעה אינו מבואר בדבריו. ואיכא למימר דס"ל דיכול לטעון ואיכא למימר דס"ל דא"י לטעון טענת השבעה אפילו כשהודה מעצמו כל שההודאה היתה בפני שהודה לו ואם טענינן לו אנן טענת השבעה ג"כ אינו מבואר מדבריו וא"ל הכי והכי.