א

סימן נג

דין המלוה על המשכן וקבע זמן שישלם לו לזמן פלוני דוקא והלוה העביר הזמן ולא פרע, ואח"כ נאבד המשכון או נגנב י"ל דהמלוה פטור דהא אפילו גבי שואל קיי"ל דאחר זמן שאילתו בטל חיוב שואל ממנו, ואע"פ שלא החזיר לו החפץ ששאל עדיין. וא"כ כ"ש במלוה על המשכון דאף שהוא כשומר שכר מ"מ י"ל שלא נתחייב רק עד שהזמן שרצה שיהי' ההלוואה, אבל לאחר הזמן שהלוה מחזיק המעות שלא ברצונו כלל, י"ל כלתה חיוב שמירתו. אע"ג דגבי אומן שם מבואר בגמרא פ' האומנין דף פ"א ע"א דכיון דתפיס לי' אאגריה חשוב ש"ש, זהו דוקא גבי אומן, אבל גבי מלוה על המשכון מה"ט דתפיס המשכון שיהי' בטוח במעותיו אין לחייבו כדין שומר שכר כמ"ש התוספת שם דף פ' סע"ב ד"ה דקא תפיס לי' אאגריה. וכ"כ בתשו' הרא"ש שבטח"מ סס"י ע"ב. וא"כ כיון שאין להחשיבו ש"ש רק משום שכר מצוה כדפרש"י שם בהמשנה, א"כ אין לחייבו רק עד זמן שרוצה לקיים את המצוה, אבל על יותר מכאן א"א לחייבו בעל כרחו. וא"ת מ"מ הוא מרויח פרוטה דרב יוסף י"ל שאין זה חשוב שכר רק לזמן שמוסכם להלוות, אבל על זמן שאינו מוסכם הרי הפסד שמעותיו בטלים שקול יותר מפרוטה זו כו'. ובלא"ה ריה"ו שם ס"ל הלוהו מעות שומר חנם. ואף דקיי"ל כת"ק, מ"מ זהו לזמן שמסכים מרצונו להלוות לו וחפץ בהשכר מצוה, ע"כ מחמת השכר מצוה שרוצה בה חשוב ש"ש. אבל על הזמן היותר שאין רצונו להלוות לו עוד באמרו כבר קיים עמו המצוה ויותר א"א לו, אין לחייבו כש"ש נגד רצונו בע"כ דעיכוב המעות שלא ברצונו שקול יותר מפרוטה דרב יוסף, שע"י עיכוב זה יוכל להיות כמה מאורעות שיפסיד מעותיו. ותדע דאם המשכון לא שוה נגד כל מעות ההלואה ודאי י"ל כן שע"י עיכוב זה יפסיד מעותיו היתרים מכנגד המשכון, וא"כ פרוטה דרב יוסף בטלה לגבי הפסד זה. רק מ"מ כ"ז שרוצה לקיים המצוה נחשב זה שכר, אבל על הזמן שאינו רוצה ליכא לומר כן. וכיון שאם המשכון לא שוה כההלואה ודאי י"ל כן ה"ה כשהמשכון שוה כפי ההלואה דחכמים לא חילקו, ועוד דעיכוב מעותיו שלא ברצונו נחשב הפסד. ולא נעלם ממני שהרב"י רס"י ע"ב הביא ב' תשו' הרשב"א לא כמ"ש, מ"מ תורה היא כו'. ועוד הנה הסמ"ג סי' פ"ט פסק דהמלוה על המשכון הוי ש"ש, אף דגבי שומר אבידה ס"ל כרבה דה"ל רק ש"ח, וכ"כ רי"ו במישרים נתיב למ"ד ח"ה וכ"כ בשט"מ פ' האומנין בשם הראב"ד שא"צ בזה לפרוטה דרב יוסף, ובפנ"י שם כ' הטעם משום שע"י המשכון בטוח במעותיו. ומ"ש התוספת שם ד"פ סע"ב דהתם לא אתהני מלוה מידי, זהו לפי הסברא דנחשב ש"ש משום פרוטה דרב יוסף, אבל לרבה דפרוטה דרב יוסף כיון דלא שכיחא לא נחשב עבורה ש"ש. א"כ הא דהמלוה על המשכון חשוב ש"ש דיותר י"ל דלא פליג רבה על סתם משנה זו, עכצ"ל דחשוב הנאה מה שבטוח במעותיו אעפ"י שאינו נהנה מההלוואה כמו אומן. מ"מ כיון שרצונו לקיים המצוה אם כסף תלוה הרי רוצה להלוות משום שכר מצוה א"כ מה שעי"ז בטוח במעותיו נחשב הנאה ונחשב עי"ז שומר שכר. וריה"ו דפליג ס"ל כהתוספת. ובהא א"ש דלא נצטרך לומר דת"ק וריה"ו פליגי בפלוגתא דרבה ורב יוסף. וא"כ לדברי הפוסקים כרבה ואעפ"כ פוסקים דהמלוה על המשכון הוי ש"ש, משום כיון שרצונו לקיים המצוה וע"י המשכון בטוח במעותיו נחשב הנאה, א"כ לפ"ז ודאי דוקא עד הזמן שקבע לו שרצונו בההלואה אז נחשב הנאה מה שע"י המשכון בטוח במעותיו, אבל אחר הזמן ששוב אין רצונו כלל בהלוואה אזי ודאי יודה רבה לסברת התוספת דכעת לא אתהני מלוה מידי. דהא באמת לא אתהני מידי רק מפני שרצונו לקיים המצוה נחשב זה הנאה מה שתופס המשכון, אבל כשאין רצונו להלוות אין שום הנאה. וכבר נתבאר דגם לדידן דקיי"ל כרב יוסף דעבור הפרוטה נחשב ש"ש עכ"ז י"ל דכשאין רצונו להלוות וזה מעכב מעותיו נגד רצונו מודה רב יוסף דנחשב הפסד יותר משכר הפרוטה ויצא שכרו בהפסדו לכן אינו נחשב ש"ש.