א

סימן נ

רב וגדול העיר שיש לו דין עם ת"ח א' מעירו שאינו רב שם. האם יכול להתדיין בפני ג' לומדים מעיר זו. אשר כ' כת"ר כי הת"ח בעל דינו יכול לומר שמאחר שכנגדו הוא רב העיר א"כ כל בני עירו הם אוהבים לו או עכ"פ מתיראים ממנו. וארז"ל פ' בתרא דכתובות (דק"ה, ב') לא לידון אינש למאן דרחים לי' ובפ"ד דאבות מורא רבך כמורא שמים:

והנה רפ"ב דסנהדרין תנן כהן גדול דן ודנין אותו. ואמרי' שם דדיני ממונות שלו הם בשלשה כשאר כל אדם ולית מאן דפליג ע"ז וכ"כ בחידושי הר"ן וכן פסק הרמב"ם פ"ה מה' סנהדרין. ואפי' מלכי בית דוד אמרינן דהיו דנין אותן. ומסתמא ג"כ דיני ממונות שלהם ע"פ שלשה כמו כה"ג. וקשה אמאי לא פסלינן כל העולם לדין אצלם משום דמסתמא אוהבים את הכה"ג יותר משאר אדם. דמי לנו גדול מכה"ג שבו עבודת כל ישראל וגם מגין על דורו כו' וגם בגמרא שם (די"ז א') דנין אותו אצטריכא לי' הא נמי פשיטא ובתוספות דס"ד דמתוך גדולתו כו' וכ"כ בחידושי הר"ן שם שאע"פ שהוא גדול בישראל דנין אותו כו' והדר אקשינן ליה הא נמי פשיטא כו'. וקשה כנ"ל ועוד דא"כ עכ"פ ניבעי ב"ד של ע"א ובמלכי בית דוד יקשה יותר דיש יראה כו' ועי' מ"ש לקמן. א"ו לא דמי כלל דהא דאמרינן לא לידון אינש למאן דרחים לי' זה כשיודע בנפשו בבירור גמור בודאי שהוא אוהב לו והשני אינו אוהב לו ולכן תלוי הדבר בהדיין לא לידון אינש כו' וכן בהרמב"ם ושו"ע אסור לאדם לדון למי שהוא אוהבו כו'. ועד"ז פי' הטור והרא"ש וברי"ו נתיב א. וצריך להתברר בעדים לפוסלו כו' ואף שכתבו כן על דין אוהב ושונא גמור נראה דכ"ש באוהב קל כו'. משא"כ הכא אף שהוא כהן גדול והשני איש פשוט אין מוכרח כלל שהדיינים אוהבים אותו יותר דאהבה אינה תלויה כ"כ במה שהוא אדם גדול בישראל ואדרבא יש עליו קנאה יותר כו'. ע"כ מהסתם לא פסלינן לי' כלל מחמת זה. וה"ה אפי' תלמיד לרב. דמאי שנא מרב לתלמיד שהכשיר מהרי"ק ש' י"ו דאדרבא אהבת רב לתלמיד גדולה יותר מתלמיד לרב שהרי התלמידים קרואים בנים כמ"ש התוי"ט בהקדמה למס' אבות בשם הרמב"ם והכתובים וא"כ הרי אהבת האב לבן גדולה יותר מאהבת בן לאב ומדהכשירו רב לתלמיד כ"ש תלמיד לרב ומשום חשש יראה יתבאר לקמן (ועכ"פ בענין רב העיר שאינו רב לכל העיר שיהי' רוב חכמתו ממנו. ודאי כשר לדין. כמו כה"ג דדנין אותו):

ועוד דהא דלא לידון אינש כו' כתבו התוס' שם והמרדכי והרא"ש והטור דהוא רק לכתחילה ממידת חסידות. וכ"ד הרי"ו שכתב אעפ"י שאינו פסול. ודלא כהרמב"ם וכן כתב מהרי"ק שרש י"ח ומשום לכתחילה לא שייך רק לדחות אדם פרטי משא"כ גבי כה"ג שיפסלו לו כל העולם לא אמרי'. ואפי' גבי אוהב ושונא גמור כתב הב"י בשם א"ז דדיעבד דינו דין וכן מבואר בחידושי הר"ן פז"ב דכ"ט לתרץ בזה דלא מוקמינן מתניתין דנדה פ"ו ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון דמיירי בשונא. מיהו אינו נראה כן מהתוס' בנדה שם מדלא כתבו תירוץ זה. אך היינו דוקא באוהב גמור היינו שושבינו ולכמה דעות דוקא ביום ראשון מהשושבינות. אבל בסתם אוהבו דיעבד דינו דין לכ"ע והיינו אף להרמב"ם ס"פ י"ו מה"ע דאוהב ושונא פסול דיעבד דלא כהב"י זהו באוהב ושונא גמור שלא דבר עמו ג"י כ"כ בט"ז סס"ז ועי' בכנה"ג בהגהת הב"י סי' ז' אות ט"ו. וכ"ז באוהבו אבל בנדון שאלתנו שנאמר מסברא בעלמא שמפני שהוא רב העיר כל הת"ח שבעיר הם אוהביו ופסולים לו לדין אין נראה כלל אף לכתחילה. דהבא לפסול מספק בחומרא דלכתחילה עליו הראיה. וראיה מהא דכה"ג וכנ"ל. (ובפרט כשיהי' ע"פ זבל"א וזבל"א ושליש המרוצה ודאי אין שום חשש כמ"ש מהרי"ק סוף שרש י"ו. הגם דמהרי"ק שם מיירי כשהשליש ודאי שוה לשניהם משא"כ הכא דגם השליש הוא מאנשי אותה העיר. מ"מ כיון שהבורר של הת"ח שאינו רב ודאי יהפך בזכותו דוקא. א"כ הרי השליש ישמע דבריו ובודאי לא יוכל לדחות דבריו בכדי ואפשר הא דלא לידון אינש למאן דרחים לי' מיירי בשהוא לבדו עיקר הדיין ובליכא זבל"א וזבל"א. ועכ"פ הכא דל"ד כלל למאן דרחים לי' כו' ודאי בכה"ג אין שום חשש בעולם):

ועוד א"כ ת"ח וע"ה הבאים לדון בפני הדיין יהיה הדיין פסול דאנן סהדי שאוהב הת"ח יותר הגם שאינו אוהבו כנפשו ממש כמר בר ר"א פי"ו דשבת (דקי"ט א') מ"מ ג"כ ודאי אוהבו הרבה יותר מהשני כמ"ש רבא שם תיתי לי כו' ופירש"י שחיבת ת"ח עלי וא"כ איך כשר לדונו. וגם מר בר ר"א למה הוצרך לומר משום דחביב עלי כגופאי. הלא גם בלי חיבה כזו יהיה פסול. א"ו אהבה כזו אין לה ענין לענין מאן דרחים לי' כו':

ומ"ש בתלמיד לרב משום חשש יראה מורא רבך כמש"מ. הנה אפי' במורא שמים ממש חשש יראה גשמיות גדול יותר כדאיתא בגמרא פ"ד דברכות (כ"ח ב') יה"ר שתהא מורא שמים עליכם כמורא ב"ו כו' וגבי מורא ב"ו אפי' בעל דין איש קשה אין שום חשד על הדיין שמא מתירא כדמוכח ממ"ש הש"ס פ"ק דסנהדרין (ד"ו ע"ב) ריש לקיש אמר כו' וגדולה מזו פי' הרמב"ם ר"פ כ"ב מה"ס שנאמר לא תגורו כו' שלא תאמר כו' שמא יהרוג כו' שמא ידליק את גדישי. והכ"מ לא העיר ע"ז ובספר החינוך פ' דברים סי' תט"ו הביא כן בשם ספרי. אלא שלכתחילה יוכל הדיין לומר איני נזקק לכם אבל כשנזקק אין שום חשד ופקפוק עליו. ואם כך ביראה כזו כ"ש במורא רבך שאינה אלא כמו"ש בכף הדמיון והרי יראה כהנ"ל היא להבדיל גדולה בעונ"ה ממו"ש ממש. ואפ"ה לא חיישינן לה כלל. א"כ כש"כ הכא וזהו ברור כשמש. ועוד דהכא יש מורא שמים נגד מורא רבך כי המשפט לאלקים הוא. א"כ כיון דמקור החשש יראה משום מורא שמים. פשיטא דאין לחוש כאן והאריכות למותר. וכ"ז אפי' כשהשני הדן עם הרב אינו ת"ח. ומכ"ש בנד"ז שהוא ת"ח גדול ומפורסם כו'. ואדרבא יש חשש שיצדדו בזכותו יותר כי הוא נצרך בשביל בניו כו' ולמצוה יחשב כו' אלא שג"ז אין לחוש על הדיינים:

עוד בענין הנ"ל [סנהדרין רפ"ג] בדבר אם ת"ח גדול העיר יוכל להתדיין בעירו, להוציא מלב אחד מהחכמים שר"ל שיש לו דין אלם ע"פ מ"ש באו"ת סי' י"ד ססע"י ב' ס"ק ט"ו. והנה מקודם יש לחקור בשורש דין אלם ממש:

ר"פ זה בורר לקס"ד זה בורר לו ב"ד א' וכו', קשה אמאי דחיק לאוקומי בערכאות או במומחין בענין שיש שני בתי דינין בעיר, לפרש"י, וכן פי' הרמב"ן בחידושיו הובא סוף חידושי הר"ן בסנהדרין ובספר שבעה עיניים וז"ל דרב הונא ורב חסדא קבוע לו כל אחד בית דינו בבית מדרשו חוץ למדינה זה למזרח וזה למערב ובני מדינה קרובים לזה כמו לזה דלא מטרח ליה עכ"ל, וכן פי' בחידושי הר"ן שם שהיו שניהם בעיר אחד ממש, וכ' וכ"ת היכי אפשר שיהיו שני בתי דינין בעיר אחת הא מן הסתם כו', ע"ש שזהו מילתא דלא שכיחא וא"כ למה הוצרך לזה, לוקמא באוקימתא רבא כשאין רק ב"ד אחד בעירם, אלא דמיירי כגון שהתובע אלם דפסק רמ"א סי' י"ד ססע"י א' דמוציאין אותו לדון בעיר אחרת, א"כ בכה"ג ודאי גם לוה מצי מעכב. ומדלא מוקים הכי משמע דליתא לדין זה, דגם כשהוא אלם מ"מ מאחר שהב"ד מקבלים על עצמם לדון ואינן מדחים מלדון אין לחוש. דומיא במ"ש בגמ' כתובות רפב"ת ק"ה ב' לא לידן אינש למאן דרחים ליה, דכ' בתשו' שב"י חח"מ סס"י א' דאם הדיין אינו חושש לזה הבע"ד לא יוכל לעכב כו'. וכ"מ במהרי"ק שרש כ"א דאם כשמחמת החומרא שלא ידון יהי' גורם שום הפסד לתובע או לנתבע חלילה שיחמיר עליו שלא לדונם, וכ"כ בקיצורי וסימני דינין:

אך ליישב ד' רמ"א, נ' דתשו' בנימין זאב מקורו מדברי התשב"ץ קטן שהביא הבד"ה, והוא שם סי' תקט"ו, שהתיר זקינו היינו ר"י וכו', וכ"ה בתשו' מהר"מ ב"ב סי' קמ"ו. ונ' שדברי ר"י נובעים ממ"ש התוס' ר"פ ז"ב דכ"ג א' גבי בי דינא דרב הונא ורב חסדא מי מטרחנא לך דהיינו אע"פ שלא היו שניהם בעיר א' כ"א רחוק שלשה פרסאות, אעפ"כ יוכל הלוה ג"כ לומר שידון בב"ד הנ"ל כיון שאין כאן טרחא כל כך, אבל לדון למרחוק י"ל באמת גם לאלם לא יוכל להוציא. והנה מ"ש כה"ג בהגהת הטור אות ג' גדול בחכמה, כ"כ ב' מהרי"ק שרש א', ובמהרי"ק מבואר רק ד' התשב"ץ, א"כ מבואר דאין הפי' גדול בתורה רק כדמיירי בתשב"ץ פרנס וראש וכו' והוא חכם בעניני העולם, אבל ת"ח ממש אין לדמות כלל לזה ח"ו. וראיה מתשו' ח"צ סי' י"ד דפסק אף ברבים אף שידם תקיפה אין שייך טענה זו משום דלא חשידי, והסכים עמו בספר שער משפט סי' י"ד סק"ב, כמ"כ ת"ח דאימת שמים עליו ודאי לא ירדוף הדיינים ח"ו עבור דין אמת. וכ"מ בהדיא בפסקי מהרא"י סי' ס"ה באב"ד דפראג שלא כ' רק משום שבפראג לא יוכל התובע להביאו לדין, אבל לא עלה ע"ד שבפראג יהי' לו דין אלם, ואף שהרב אב"ד הנ"ל לא ישר היה כ"כ עיי"ש. ועוד ראיה מהגמרא דפרק המפקיד דל"ט סע"ב ולכל אלימי דחברך, דפשיטא שאין בכלל זה ת"ח וגדול העיר, שלא היה מבזה אותם לקרותן חברך. ועוד דא"כ הנאמר ח"ו שגם רב חסדא עצמו יהי' כדין מרי בר איסק הלא דבר זה אסור לומרו. ובב"י סי' כ"ח ס"ו גבי אלם דהכי דאיננא להו עד ישובו מדרכם וכו', ואין שייך לומר כן על ת"ח:

והשתא לדברי מעל' דס"ל דגם ת"ח גדול ומפורסם יש לו דין זה דאלם, א"כ שם גבי עדות נמי, הכא צ"ל דינו כמרי בר איסק. ומסתימת כל הפוס' שם בטוש"ע סי' כ"ח ס"ה לא משמע כן. ואדרבה גבי עדות ובענין ד"ת חולקין כבוד לת"ח, ולא שיהי' נידון כאלם. ואי איתא דשם יש לו דין אלם לא הוו שתקי הפוסקים, כמ"ש הרי"ף פרק האשה רבה אי איתנהו להנך מילי דרב יהודאי גאון לא הוו שתקי בגמרא מינייהו כו', וכ"כ מהריב"ל ח"ד סס"י כ"ה גם בדברי הפוסקים, ועיין מזה בכללים שבס"ס ג"פ. ואין לומר דיש לחלק בין עדות ובין דיינים, דהא אוהב ושונא אע"פ שכשרים להעיד פסולים לדון, א"כ אף שלענין דיינים ת"ח גדול בחכמה ומעלה יש לו דין אלם ומוציאין אותו לדון חוץ לעירו לענין עדות לא מחמרינן עליו. דהא בורכא, דמאחר שאתה אומר שיש לו דין אלם א"כ ממילא מובן דיש להחמיר עליו כן בענין עדות, מאחר שהגמרא החמירה בענין אלם בענין עדות. ואדרבה חומרא זו נזכר בגמרא בהדיא גבי אלם, משא"כ דינו דרמ"א סי"ד ססע"י ב' אין לו זכר בגמרא אף באלם גמור וכנ"ל, ואם אתה מחמיר בדינו דרמ"א גבי ת"ח כ"ש בדין דגמרא הנ"ל. ועוד דשם גבי עדים אין החשש שיעידו שקר אפילו גבי אלם כ"א שימנעו מלהעיד, וזה י"ל דלא חמור מהטיית הדין בפועל, וכיון דמוכח דשם גבי נדון דמרי בר איסק אין ת"ח גדול המעלה בכלל זה ח"ו, מכ"ש וק"ו בדינו דרמ"א:

וא"כ לפ"ז מ"ש הכה"ג ונמשך אחריו האו"ת שאם הוא בעירו גדול בחכמה ומעלה כו', עכצ"ל דלאו גדול בתורה קאמר וכנ"ל. ואף גם ע"ז משמע בתשו' ח"צ סי' י"ד דאין לו דין אלם כלל, וז"ל ועוד שהנראה דעצה טובה קמ"ל דהכי דייק לישנא כי טוב הדבר להדיינים עכ"ל, אלא שטעמו משום שבנדון דהתשב"ץ ותשו' מהר"ם היו רבים, וכמ"ש ואף שהביא ראיה מר"י ז"ל שהתיר לנדיב כו' התם ביחיד המתדיין עם היחיד ובהדרגה קאמר כיון דחזינן דביחיד תקיף ואלים אין שכנגדו צריך להתדיין עמו בעירו ברבים מיהא טוב הדבר עכ"ל. עכ"פ מלשון הח"צ מבואר דמפרש דברי ר"י שהיחיד היה תקיף ואלים, ולא גדול בחכמה ומעלה, וכלשון התשב"ץ ותשו' מהר"ם שנזכר גבי עובדא ר"י שלא לבא לדין רק עם הנדיב, והיינו עשיר, ומנלן לחדש דה"ה גם גדול בחכמה. הלא מצינו בגמרא רפ"ב דסנהדרין דאע"ג ששנינו במשנה המלך לא דן ולא דנין אותו, משום מעשה שהיה שם די"ט סע"א, עכ"ז אמרו דמלכי בית דוד דנין אותם, וכ' הרמב"ם בפי' המשניות זה במלכי ישראל בלבד לפי שהיו עבריינין במלכותם לא היו משבחין השפלות ולא היו נכנעין לדברי תורה, אבל מלכי בית דוד דן ודנים אותם לפי שהם יודעים התורה ולא היה רע בעיניהם השפלות וההכנעה לדברי תורה, לפי שמלכותם ע"פ התורה לא יגרע ממנו ענותנותם עכ"ל. וכ"כ בפ"ב מהלכות סנהדרין דין ה' לפי שאין נכנעין לדברי תורה. ואפשר ר"ל משום שעיקר מלכותם אינו ע"פ התורה שהרי המלוכה זכה בה זרע דוד כו' ולכן קראם עבריינים. והנה זה פשוט דעם היות ששרש דין אלם שמוציאין אותו חוץ לעירו אפ"ל קצת שיש לו התדמות עם הא דהמלך לא דן ולא דנין אותו, דכמ"כ אין לדון את האלם בעירו מפני שיש לו שם ג"כ כח ותוקף, עכ"ז ודאי לא דומה זה לזה כלל בערך, שהמלך בידו להמית ולהכות, משא"כ האלם רק ע"י תחבולות. וגם בגמרא לא נזכר כלל רמז לדין אלם שמוציאין אותו לדון חוץ לעירו, אדרבה משמע לכאורה להפך כמש"ל מהסוגיא דר"פ ז"ב, וגם הפוסקים לא הביאו כלל שרש לדין אלם ממשנה הנ"ל, אלמא ס"ל דלא דמי כלל. וכיון שאפילו במלך שהוא דין המשנה מצאנו ראינו דהיכא שמלך אינו עבריין שהוא בחזקת שנכנע לדברי תורה יוצא מכלל זה ודנין אותו, א"כ ק"ו בן בנו של ק"ו לדין אלם ותקיף שלא נזכר בגמרא כלל, רק נובע ממ"ש שהתיר ר"י כו', שאין ללמוד מזה כלל לת"ח, אף שיהי' ג"כ תקיף, דמסתמא הוא בודאי נכנע לדברי תורה כו'. כ"ש לפמ"ש שי"ל שדברי ר"י שהתיר לנדיב כו' נובעים מפירושו ר"פ ז"ב, וכמ"ש הב"י סי' י"ד מחודש ב' בשם הרשב"א, דלפ"ז י"ל שאין ראי' כלל להחמיר אף באלם ותקיף להוציאו לדין לעיר רחוקה, רק דומיא דבי דינא דרב חסדא ורב הונא לבד ולא יותר:

ונשוב לענינינו דעכ"פ לא נזכר בדברי ר"י רק נדיב ונכדו הנזכר בתשב"ץ למד מזה לדין שהזמינו גדולי העיר ופרנסיה כו', ופשט הלשון היינו ג"כ נגידים ונדיבים לא רבנים ות"ח. והנה מקור דברי הכנה"ג מבואר בו שהוא מהתשב"ץ המובא במהרי"ק ובבד"ה ושא"פ, א"כ מ"ש שהוא בעירו גדול בחכמה ומעלה, עכצ"ל שזהו פי' למ"ש בתשב"ץ גדולי העיר ופרנסיה כו', הרי מבואר דלא קאי כלל על ת"ח כ"א אנשים חכמים המנהיגים העיר. וכן הבין בפשיטות בשו"ת ח"צ. ואדרבה מצינו שהת"ח נתנו לו חז"ל כבוד גדול בעסק הד"ת, כמו פב"ת דכתובות דק"ו ריש ע"א עשה דכבוד תורה עדיף כו', ועבב"י רס"י ט"ו. ואע"ג דיש חשש אסתתים טענות של שכנגדו, וזהו החשש שבדין אלם ג"כ כנזכר בתשב"ץ וגם יסתתמו טענותיו, אפ"ה לא חיישינן לזה בת"ח וחולקים לו הכבוד הראוי לו, ומקילינן ואמרינן לצדד דליכא משום אסתתים טענתיה מאחר דראוי לו הכבוד. מכ"ש שתמוה וזר הוא לומר שיחמירו עליו ליתן לו דין אלים ועבריין ח"ו, היה לא תהיה, ואין זה רק טעות גמור לפענ"ד:

ומ"ש בשם תשו' שא"י סי' מם ואפילו הוא צדיק וישר, הנה בשא"י לא נזכר זה כלל, רק אדרבה שם נזכר עשיר אחד שהוא תקיף ומאויים כו' לב"ד הסמוך כו', כ"א בתשו' שב"י סי' ב' נזכר כן, ושם קאי על בעה"ב עשיר וגם עשה עיקול ע"פ השררה כו', וקראו צדיק וישר לומר איש כשר, אבל אינו ענין כלל לדין זה שהמציא כ' מעל'. והנה בהרמב"ם פ"ו מה' תלמוד תורה דין יו"ד מכלל חוקי הת"ח, אחד מהן שמקדימין דינו לכל אדם ומושיבין אותו. ולדברי מעלתו מיגרע גרע מכל אדם שיוציאו אותו לדון בעיר אחרת, אתמהה, כמה אזיל מעל' בתר איפכא, עבור המציאה שמצא בכנה"ג, ולא שת לבו לברר הדין ממקורו ולהבין פי' ד' כנה"ג: