ה

והנה אחר שנתבאר דא"ש כלל לחייבו מצד ערבות מעתה יש לדבר נדון חלקו היינו מה שקנה מהגניבה מהנכרי. דלכאורה פשוט שצריך להחזיר בלא דמים כיון שידע שהוא גניבה וכמ"ש בסי' שנ"ו ס"ב בהג"ה אלא דיש לחלק דאם נתייאשו הבעלים מקודם שקנה אזי נראה שלדעת ר"י שהביא הרמ"א סי' שנ"ו ססע"י ג' בהג"ה דס"ל דיאוש ושינוי רשות קונה לגמרי ולכן אפי' בגנב מפורסם א"צ להחזיר (ואף לפ"ד האומרים דבגנב מפורסם לא עשו תקנת השוק ע' מ"מ פ"ה מה' גניבה דין ג' שהר"א תמה כו' אע"ג דהמ"מ ס"ל דבגנב מפורסם לא עשו בו תקה"ש) א"כ ה"ה אפי' בידע שהוא גניבה דזיל בתר טעמא מאחר דיאוש ושינוי רשות קונה וכ"מ בתוס' דב"ק דקי"ג ע"א ד"ה אין פורטין משום דדבר מגונה הוא דמשמע רק לכתחלה ולהרחקה משא"כ בדיעבד קנה כדתנן דקי"ד א' נטלו ליסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחרת הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן ומ"ש בבריית' אם בא להחזיר ע' שט"מ בשם הרשב"א והרמ"ה וע' בב"י סי' שנ"ג סס"ה וכן מבואר בהדי' בסמ"ע סי' שס"ט סק"ה שלדעת ר"י אפי' ידע שהיא גזולה א"צ להחזיר דמים. ואע"ג דהב"ח סי' שנ"ו כ' דבידע שהיא גניבה ליכא מאן דפליג שצריך להחזיר וכ"כ בסי' שס"ט ס"ז. אבל בדרו"פ שם כ' להיפך וכוותי' פסק רבינו ז"ל בה' גניבה סעי' י"א שכ' ה"ז נקנה ללוקח כו' שידע שהוא גזול כו' ע"ש. ול"ד להא דאי' בגיטין דמ"ה ובקדושין דנ"ז דקנסינן לחורא משום דלא עכברא גנב. וכ"פ במרדכי פ' הספינה סס"י תקס"ד בתשו' ר"י בר"מ. דיש לחלק דהתם הטעם משום דאיסורא גבי חורא קאי. משא"כ הכא ליכא איסורא גבי' כדכתב רבינו שם סעי' י"א וז"ל שהרי לא בא לרשותו באיסור גזל כו' ע"ש וע' בצ"צ סי' ל"ו דדן דין חורא התם שאני דמיירי בדברים האסורים לקנות כו' ע"ש ומ"מ כ"ז מדינא אבל כבר כ' רמ"א בסי' שס"ח והביאו רבינו ז"ל שהמנהג להחזיר מן הדין כל גניבה אפי' איכא יאוש ושינוי רשות אלא שאם נתן דמים מחזיר לו דמיו ויש להסתפק האי מחזיר לו דמיו אי מיירי אפי' בידע הלוקח שהוא גנוב א"ד דאם ידע שהוא גנוב צריך להחזיר בלא דמים דהא כיון דנהיגי דיאוש לא קנה א"כ ה"ל כלוקח לפני יאוש וידע שהוא גנוב דודאי מחזיר חנם והפסיד מעותיו או כלך לדרך זו דנהיגי רק להחזיר אבל נותן לו דמיו אפי' ידע שהוא גנוב. דלא נהיגי דיאוש לא קני לגמרי רק לשיחזיר גוף החפץ ולא לגבי דמים. ולכאורה ממה שתלו זה משום דהכי דינא דמלכותא מסתברא דד"מ הוא דכשידע שהוא גנוב יחזיר בלא דמים אם לא שכיוון להציל ולא לקח אדעתי' דנפשי' ואפשר דנהיגי עכשיו כברייתא דתניא דקי"ד ומחזיר לבעליו וכפירש"י דפליגי אמתניתין ובזה יש ליתן טוב טעם לתרץ קושי' הש"ך סי' שנ"ו סק"י וע' בסי' רנ"ט ובקצה"ח סי' שנ"ו סק"ה משמע כסברא ראשונה:

ומעתה נבוא לדין אם מחוייב להראות הנכרי ופשוט דאם אין חשש שמחוייב מדין השבת אבידה וע' במרדכי פ' הספינה. אמנם אם יש חשש אם לחייבו להראות כיון שאינו מחזיר מה שקנה מהנכרי שכבר אכלו וללמוד מהדין שבש"ע סי' ק"א הנה אם קנה אחר יאוש אזי כיון שמשוה"ד א"צ להחזיר רק מצד המנהג ודאי אין מחייבים אותו ליכנס לחשש ח"ו. ואפי' אם קנה לפני יאוש כגון קודם שידעו הבעלים מהגנבים דאז לא קנה ונמצא חייב להחזיר או לשלם אם אכלו ג"כ י"ל שאין לו לכנוס לחשש דהנה בפ' הכונס ד"ס ע"ב אמרי' אסור להציל עצמו בממון חבירו וכ' בחה"ר בשם התוס' דפשוט שיכול להציל א"ע ע"מ לשלם אף שלא מדעת הבעלים ומ"ש אסור להציל היינו שלא ע"ד לשלם וכ"כ שם הרא"ש סי' י"ב. והמל"מ בס' פרשת דרכים דרוש י"ט כ' דמדכתב רש"י שם ד"ה ויצילה שלא ישרפוה הואיל ואסור להציל עצמו בממון חבירו משמע דס"ל דמה שנסתפק דוד הוא אם מותר להנצל עצמו בממון חבירו והדבר תימה מאד בעיני דאיך יתכן דבמקום פקוח נפש אסור להציל עצמו בממון חבירו עכ"ל והוא ג"כ דברי הרא"ש שם להכריח כפי' התוס' מהאי טעמא דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא שלש עבירות. וליישב פירש"י י"ל דהא בכתובות די"ט א"ר חסדא קסבר ר"מ עדים שאמרו להם חתומו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר וכ' הרמב"ן והרשב"א הובא בשט"מ שם דאיכא דאמרי דמדינא ממש ס"ל לר"מ הכי לפי שנמצא בברייתא חיצוניות ג' דברים אין עומדין בפני פק"נ ע"ז וג"ע וש"ד ר' מאיר אומר אף הגזל וכן דקדק הריטב"א בפירש"י שם דס"ל כאיכא דאמרי הנ"ל מדכ' הלכך כי אמרו שלא נהרגו משוו נפשייהו רשעים אע"ג דרבא שם פליג על רב חסדא ואמר דאילו אתו קמן לאמלוכי אמרינן להו חתומו שקר ואל תהרגו י"ל דשאני התם שאונסי' אותן על ממון זה שהאונס בא לו מממון חבירו ע' ש"ך סי' שפ"ח סקכ"ד ויש"ש פ"י דב"ק סי' מ"ז אבל שיציל עצמו בממון חבירו כשאין האנס אונסו על ממון חבירו אין ראי' משם וע' בס' הפלאה שם. וע' בשט"מ דב"ק דקי"ז בשם הראב"ד שהאריך בדין זה ונראה דס"ל דבעל הממון מחוייב להצילו מדאוריי' וראי' מקדושין ד"ז סע"ב חיובי מחייבת לאצולי רק זה ישלם לו אח"כ ולהציל עצמו בממון חבירו שלא בפניו הוא מתנאי יהושע בהתועה בין הכרמים ובשט"מ דפ"א ע"ב כ' בשם הרשב"א דתקנת יהושע לא הוצרך רק לענין שא"צ אפילו לשלם. וכן מסקנת כל הפוסקים כהתוס' כדפסק בש"ע סי' שנ"ט. ומעתה צ"ל בטעם הדין שבש"ע סס"י ק"א והוא בהרמב"ם פ"א מה' מלוה ה"ו אמאי אין שומעין לו כשרוצה להציל עצמו ממאסר בממון המגיע ממנו לחבירו ואף שי"ל כיון דאסור להציל בממון חבירו רק ע"ד לשלם וה"ז אין לו במה לשלם וא"כ מציל בממון חבירו שלא ע"ד לשלם. אך זה אינו מספיק לפמ"ש רבינו ז"ל ה' גניבה סעי' ב' דפי' ע"ד לשלם היינו כשתמצא ידו כו' וצ"ל דהתם אין בו סכ"נ כ"כ רק שאסרוהו במאסר מחמת ממון וכל ישראל מצווים לפדותו. ועוד כיון דהתם מיירי שהגיע זמ"פ לישראל ועדיין לא הגיע זמ"פ של העכו"ם כמ"ש ביש"ש פ"ק דב"ק ס"כ הובא בש"ך ובאו"ת סס"י ק"א. א"כ כשמעכב ממון חבירו הישראל שלא מרצונו ה"ז כנוטל ממונו בע"כ להציל עצמו וי"ל מאי חזית ליטול ממון זה ולא תבקש מכל ישראל שהרי עדיין יש שהות. דבודאי לא אמרו שמותר להציל א"ע בממון חבירו ע"ד לשלם כשתמצא ידו רק דוקא כשהצלה תלוי' בממון זה וכמו דומי' דדוד או כמו הרודף להציל אדם ושבר כלים שבדרך דאי לאו הכי יכול חבירו לומר לו הלא מצוה זו דהצלה רמיא על כל ישראל ולא עלי לבד. ואע"ג דבב"מ דקי"ד א' אמרי' דעליה קא רמיא משום דכתיב ולך תהי' צדקה עכצ"ל דהיינו לפרנסו ולא לשלם עבורו חובותיו ולפדותו מהשבי' שהרי אפי' אם הי' חמור אין נותנין לו את חמורו כו' מש"ה לאו כל כמיני' לעכב מעותיו של חבירו לפדות א"ע שלא יתנוהו במאסר דדבר זה לא רמי' עלי' דבע"ח יותר מכל ישראל משא"כ בנד"ז עדיף יותר מאם ההצלה תלוי בממון זה שהרי כבר אכל הממון. א"כ כשאתה מכריחו לסכן עצמו לשלם הממון הוא נגד הפסק דמותר להציל עצמו בממון חבירו ע"ד לשלם. דכ"ש וק"ו שאין לסכן עצמו בשביל ממון חבירו שמגיע ממנו. ולא עוד אלא דאפי' לדעת רש"י דס"ל דאסור להציל עצמו בממון חבירו י"ל דהיינו דוקא ליטלו לכתחילה אבל בשכבר אכלו אין לו לסכן עצמו בשביל הפרעון דאפי' בפיקוח נפש דאמרי' מאי חזית דדמא דידך כו' כ' התוס' בפסחים דכ"ה דהיינו רק שלא לעשות מעשה. אבל אם אומרי' לו הנח להשליכך על התינוק אין לו למסור עצמו דמאי חזית דדמא דחברך כו' כיון שאינו עושה מעשה. וה"נ מאי חזית דממונא דחברך עדיף מדמא דידך ואע"פ דשאני התם שמתאנה עשה מעשה בהממון. מ"מ י"ל דלרש"י ג"כ לא החמירו רק שלא לעשות מעשה בתחלה בהממון ולא לעשות מעשה בנפשו ח"ו וכ"ש שדחו הפוסקים סברא זו בשתי ידים כנ"ל וע' בשט"מ שלהי ב"ק דספק סכנה ויסורים חשוב סכנה וכדאמרי' רפ"ג דכתובות דנגדא חמירא ע"כ אינו מחוייב ליכנס בחשש אפי' קנה לפני יאוש וכ"ש בסתם דקיי"ל סתם קני הוי יאוש בעלים דאז פשוט שא"צ וכנ"ל: