א

סימן מה

בסי' של"ד סעיף א' בהג"ה מי ששכר בית לדור בו ומת בתוך זמן השכירות אין (היורשי' כ"ה במרדכי ובתשו' מהר"מ ד"פ סי' תתר"ב) צריך לשלם לו רק מה שדר בו. מיהו יש חולקין כו' והנה בב"י ססי' שי"ב פסק כהי"ח והוא דעת הראב"ד ורשב"א ור"ת בתוס' דחז"ה דנ"א ב' ד"ה במתנה קנתה אך הב"ח שם והש"ך כאן חלקו עליו לפסוק כמהר"מ. ולפע"ד אין בדבריהם די השב ע"ד הרשב"א, כי הנה הב"ח שם כ' וז"ל ולפע"ד אין ראי' זו דשכירות ליומי' ממכר הוא מכרעת להוציא מיד היורשין דבתוס' פ' הזהב כתבו דדוקא לגבי אונאה דרבי' קרא דעובר על לאו דלא תונו בשכירות כמו אממכר אמר דלזמני' ממכר הוא אבל בעלמא שכירות לאו ממכר לזימני' חשוב לי ד"ת ולפיכך אמרי' בפ"ק דע"ז דלא ישכיר אדם את ביתו לגוי לבית דירה וישראל ששכר פרה לכהן לא יאכילנה כרשיני תרומה וטעמא דשכירות לא קניא ד"ת והלכך בנ"ד אינו בדין שיוציא מיד היורשין כיון דד"ת לא קניא שכירות וכיון דמת אין לך אונס גדול מזה דאין צריך לו ופטורין היורשין עכ"ל, והנה מדבריו משמע דהחילוק הוא בין אונאה לתרומ' דבאונאה לחוד חשיב שכירות כממכר משום דרבי' רחמנא דעובר על לאו דלא תונו בשכירות וכיון דרביי' קרא דעובר מש"ה אמרי' מסברא דשכירו' לזימני' ממכר הוא ונמשך אחר פשט ל' התוס' שם אבל בשט"מ שם כתב וז"ל והא דאמרי' פ"ק דע"ז כו' ככתוב בתוס' היינו לענין דאינו קרוי ביתו של שוכר וקנין כספו אבל מ"מ קניא להשתמש בה כל ימי השכירות עכ"ל וכ"כ בנ"י שם וכ"מ בריב"ש סי' שנ"ה. ודרך זה יש לכוין בתוס' וכ"כ מהרש"ל ביש"ש פ"ה דב"ק ססי' ל"ג ועיי"ש שגם אם אין דעת התוס' כן מכל מקום פסק כהנ"י ובש"ע י"ד סי' רכ"א סעי' ז' הובאו ב' דעות בענין המשכיר בית לחבירו אם יכול לאסרו בקונם ודעת הי"א הב' כהרש"ל. ועי' בש"ך ס"ק מ"ד דיש מקילים יותר אפי' בהקדיש. אמנם אף גם לי"א הא' הטעם משום דקונמות מפקיעי' מידי שיעבוד כו' וא"כ אין זו סתירה לענין דשכירות ממכר ליומי' הוא. דמ"מ אינו קנין כספו כנ"ל ומש"ה יכול לאוסרו, וע"ש בש"ך הביא ב' הרא"ש דשכירות ליומי' ממכר הוא, אלמא דלאו לענין אונאה לחוד אמרי' הכי וכן נרא' מוכרח לפ"ד הפוסקי' בסי' שי"ג וסי' רס"ח דחצירו של השוכר קונה לו ולא להמשכיר, ודבריהם עיקר כמש"ל בסי' שי"ג והש"ך שם במחילה מכ"ת לא ירד לסוף דעת התוס' והשיא דבריהם לדעת אחרת אבל העיקר בדעת התוס' הוא כמ"ש שם בשם השט"מ והש"ך גם שם הביא ראי' מהא דשכירות לא קניא ואינה ראי' כלל לפי' הנ"י והשט"מ וסיעתם ואע"פ שהוא ז"ל כ' דגם לפי' זה יש ראי' מ"מ דבריו וד' הלח"מ דחוקי' בזה מאד, וגם נצטרך ליכנס בכמה דחוקי' לחלק בין מציא' להיכא שיש דעת אחרת מקנה אותו כמו עישור דר"ג וגט דסגי במשאיל לה הבעל מקום, ועי' במהרי"ט חח"מ סי' פ"ג כמה מהדוחק יש בסברת הרמב"ם ושם כ' בפשיטו' דשכירו' ליומי' ממכר הוא. והראי' שרצה מהרי"ט להביא להרמב"ם מדחזינן באגב דלא קני אלא ע"י קרקע שנתנה קנין גמור לא ע"י שכירות כדמוכח בעובדא דמדוני דפ"ק דקדושין כו' אינה מכרעת לפמ"ש בב"י סי' ר"ב ב' רי"ו דה"ה בשכירות נמי מהני דשכירו' ליומי' ממכר הוא, וכ"כ הרשב"א בתשובותיו סי' תתקל"ד וסי' תתקל"ה הביאם רמ"א להלכה בסי' ר"ב והוא שמקני' באגב מקומות בה"כ שהם כשאולי' או שכורים ע"ש, וכ"מ בהדיא בגמרא בקדושין שם מהאיבעי' דקרקע במכר ומטלטלין במתנה ע"ש בפרש"י דשכירות קרקע הוי כמכר ובלאה"נ אין משמעות כלל מעובדא דמדוני לפמ"ש הרשב"א שבב"י סי' ר"ב מחו' א' דמדוני לפי שרצה ליתן להם במתנה גמורה אפי' הסלע כו' ע"ש, ועוד דאף גם להרמב"ם בשדעת אחרת מקנה לו קונה לו מקומו המושכר לו כדאי' בסי' ר' ופשוט הוא מדין גטין א"כ האיך שייך לומר מ"ש הב"ח דשכירות לא קני' ד"ת אתמהה א"ו ר"ל דאין גוף הבית קנוי לו אבל מ"מ קנוי לו להשתמש בו כל ימי השכירות כנ"ל וכיון שכן אין שייך לומר מ"ש איך נוציא מן היורשין כו' הלא כבר קנתה אותם אמם לזמן המושכר לה משעה ראשונה, ועי' בטור ססי' קע"ה שכתב בשם הרא"ש דשכירות יש בו דד"מ מטעם דשכירות ליומי' ממכר הוא ומטעם זה יש בו אונאה עכ"ל אלמא דאין הטעם באונאה כדפי' הב"ח משום דרבי' קרא כו' אלא כמש"ל ב' נ"י ויש"ש וע"ש בב"י הרבה דעות דס"ל כהרא"ש, ומהחולקים שם אין ראי' לנגד דמ"מ כיון דאין גופו קנוי לו ס"ל דלא שייך בזה הטוב והישר כו' ועי' בגמ' רפ"ק דפסחים למימרא דשכירות קני' כו' שא"ה דאמ"ר לא ימצא יש לכוין בזה פי' הנ"י הנ"ל דאין נק' ביתו של השוכר לגמרי ומ"מ כיון שקנוי לו לתשמיש השכירו' אין זה מצוי בידך _ גם מה שפי' הב"ח בדברי התוס' דחז"ה הוא דוחק גדול דסתמא קתני הוא מושכר ליורשיו ומנין לנו לבדות חילוק מלבנו:

ועתה נשוב לד' הש"ך מ"ש ב' תה"ד ומהרש"ל דלא אמרי' שכירות ליומי' ממכר הוא אלא לגבי אונאה. הנה בתה"ד סי' שי"ח העתיק ל' התוס' דהזהב והכל מודי' בזה דגבי תרומ' וע"ז אמרי' שכירות לא קני ולא ידעתי מה זו ראי' גם מתשו' מהרש"ל סי' מ"ג שפסק דל"א בשכירות דד"מ משום דלא אמרי' שלמ"ה אלא גבי אונאה אין ראי' כי כוונתו משום דאין גופו קנוי לו. וכן ביאר להדיא פ' הגוזל בתרא סי' כ"ד וז"ל דגבי שכירות אין בו דין מצרנות כלל, דלא אמרי' שכירות ליומי' ממכר הוא אלא לענין אונאה וכ"כ התוס' הביאם בתה"ד סי' שי"ח וכמו שכתבתי פ' הפרה סי' ל"ג, דלא אמרי' שלמ"ה אלא לענין הנאת תשמיש אבל לא שהגוף קנוי לו עכ"ל אלמא דאין ר"ל למעט דבשא"ד לא אמרי' שלמ"ה אלא דלא אמרי' שהגוף קנוי לו ומש"ה לא מהני לגבי דברי' דבעי' קנין הגוף אבל מ"מ כיון דקנוי הוא לו לענין תשמיש א"כ האיך יוכל לחזור בו ומ"ש הש"ך עוד דאף את"ל דאמרי' שלמ"ה י"ל דלכל יומא ויומא ממכר הוא הוא פליאה דודאי ל' יומי לאו דוקא אלא ר"ל דהזמן ששכרו אנו רואי' כאילו הוא מכור לו וכדפסקו לעיל סי' שי"ב בשוכר בית לחבירו לזמן שאין המשכיר יכול להוציאו בתוך זמנו אע"פ שנפל ביתו כו' ע"ש, ומ"ש הש"ך עוד כיון דבעה"ב דמי לפועל וה"ל להתנות בטל השכירות כו' באמת דלא ברירא מלתא דהמשכיר דומה לפועל אף שזהו דעת מהר"מ והתוס', אבל הרשב"א ודאי יחלוק ע"ז וגם הרמב"ן והשט"מ דלקמן חולקי' ע"ז ולכאורה נ' מהג"מ כהרשב"א דהא גבי חוכר שדה מחבירו אף אם אכלה חגב או נשדפה שאין לך אונס גדול מזה אפ"ה משלם לו חכירו אם לא היכא דהוי מכת מדינה, ואף גם במכת מדינה היכא דמוכחא דמשום לתא דחוכר נשדפו אינו מנכה לו מחכורו וא"כ הכא דהשוכר מת למה ינכו לו משכירותו _ ואין לומר דשאני הכא שמחזיר לו הבית, דהא התם נמי לא מהני אם מחזיר לו הקרקע בעת שראוי' לזריעה אלא חוזר וזורעה כמה פעמי' עד דאתא אריסא מדברא וקיימא כימה ארישייהו כדאי' בהמקבל דק"ו וענ"ל ראי' מ"ש בנ"י ובשט"מ בהמקבל גבי חכור לי בית השלחין זה ויבש המעין דמנכה לו מחכירו ומ"מ לא יוכל השוכר לחזור בו דדמי ללוקח שדה באחריות כו' ע"ש והדברים ק"ו מה התם השינוי מצד המחכיר אעפ"כ אין החוכר יכול לחזור בו כ"ש הכא דהאונס הוא בהשוכר ובית המשכיר כתיקונו דא"י לחזור בו:

אך ראיתי בתוס' בהאומני' דע"ט סע"א שאין מחלקי' בין פועל לשכירת בית וספינה ע"ש אלא מחלקים בענין אחר דהיכא דהפסיד המשכיר הספינה אז הוי פסידא דבעלים והובאו לעיל בש"ך סי' שי"א סק"ב אך הנה בשט"מ שם ראיתי שחילק בין פועל למשכיר וז"ל דכי אמרי' פסידא דפועלים ה"מ בפועל או קבלן דעלמא שלא נשכר אלא בדבור בעלמא אבל קבלן שנתחייב לגמרי להוליך דבר ידוע ומשך הדבר ודאי כל שאין העכבה מצדו ואירע בו שום אונס אין להפסיד משכרו כלום כו' עכ"ל וכ"כ שם עוד בשם הרמב"ן לעיל מיני' בענין מלמד שנשכר לבעה"ב וחלה או מת התינוק דה"ל פסידא דמלמד שאין דברים אלו אמורים אלא בשנשכר המלמד באמירה בעלמא אבל אם נתחייב בקנין כראוי ללמד את בן חבירו ונתחייב לו בעה"ב בשכרו שוב אין א' מהם יכול לחזור בו ואם חזר בו יפסיד ואם חלה הבן פסידא דבעה"ב לגמרי כשאין זה מוצא לשכור עצמו בין שרגיל לחלות בין שאינו רגיל עכ"ל. ולדבריהם הנה בדין משכיר שכבר זכה השוכר בקנינו שוב אם אירע אונס לשוכר הוה פסידא דילי' כנ"ל. והנה מסוגי' הגמ' נרא' לכאורה דחילוקו של הרמב"ן מוכרח יותר ואפשר גם התוס' אין חולקים ע"ז לדינא דהנה מה שהוצרכו התוס' לחלק בין היכא שיש לו פסידא כו' הוא לפי שלא יהי' דברי הגמרא סתרי אהדדי דבדף ע"ט סע"א אמרי' אלא בספינה סתם ויין זה אם לא נתן אמאי לא יתן נימא לי' הב לי חמרא ואנא מייתינא ספינתא כו' והקשו התוס' וז"ל וקשה הא אמרי' לעיל דכל אונס שאירע לבעה"ב שלא הי' לו לידע יותר מן הפועלי' הוה פסידא דפועלים ותי' ריב"ן דלעיל שהפועלים לא אבדו כלום רק שנתבטלו אין נותן להם כלום אבל הכא שהמשכיר הפסיד ספינתו כפועל בטל מיהו אית לי' כיון שמזומן לקיים תנאו עכ"ל ואחריהם נמשך מהר"ם בתשו' שבמרדכי הנ"ל ולכאורה זה דחוק דמה בכך שזה הפסיד ספינתו הלא גם זה הפסיד יינו ואם מדינא אינו מחוייב לשלם לו למה נרחם עליו יותר מע"ז ושנאמר שכיון שהפסיד ספינתו אזי זה מתחייב מן הדין לשלם לו גם שכר דלהבא עבור ספינה שרוצה להביא לו אע"פ שבעל היין אנוס, וכשלא הפסיד ספינתו אין בעל היין מחוייב לשלם לו, כיון שבעל היין נאנס אין לזה טעם דהחיוב אין לו ענין במה שזה מפסיד ועוד דלדבריהם בשנטבע היין לבד והספינה קיימת פטור בעל היין אע"ג דבעל הספינה לא משכח לאגירה כו' וזה דוחק דאם בשהספינה טבעה ג"כ מחייבי לי' משום דאמר אנא מייתינא ספינתא, כ"ש בשהספינה לפנינו והלה אומר הב לי חמרא וע' בת' הרשב"א שבב"י ססי' של"ה במ"ש וכ"ש כאן דה"ל כטבע חמרא וקיימא ספינתא כו' ואע"פ שהפוסקי' כ' באמת דגבי ספינה סתם ויין זה מה שמחוייב לשלם הוא משום שמחמת שהפסיד ספינתו מצא' הקפידה מקום לנוח וכו' משמע הא לאו הכי לא, הא ליתא דהסמ"ע רס"י שי"א כ' דלאו משום הפסד תלי' מילתא אלא משום דמרויח בקפידתו, וא"כ י"ל דה"ה בטבע חמרא וקיימא ספינתא שמרויח בקפידתו שיטול שכרו בלא הילוך בים ואף לפמ"ש הש"ך שם דתרתי בע' שיפסיד וגם שירויח ע"י קפידתו ובחסר א' מהן לא יוכל להקפיד היינו לענין דיקפיד לומר שאינו חפץ אלא יין זה דייקא, ולא יין אחר שבזה הוצרכו לומר כן, משום דאל"כ הרי מתחלה יכול להחליפו, אבל אם אומר לו הבא לי יין אחר ואקבל ג"כ וא"ל תשלם לי שכרו משלם נ' דלא הוצרכו לקפידא אלא דינא ממש הוא וא"כ בכה"ג אפי' לא הספינה נטבעה רק היין נטבע חייב לשלם לכ"ע אם אינו מביא לו יין אחר וכן משמעות הש"ך לעיל רס"י שי"א וא"כ זה לא א"ש לפי' התוס' כיון דאירע אונס שלא הי' לו לבעה"ב לידע למה יפסיד כו' ומהתימא על הש"ך שסותר דבריו מסי' שי"א לסי' של"ד דהתם בסי' שי"א משמע מיני' דאם אינו מביא לו יין אחר צריך לשלם לו דאל"כ למה הוצרך לומר שיכול להניח עליו יין אחר הא פשוט הוא כיון דאם לא יניח פטור מלשלם על להבא עכ"פ א"כ מסתמא זה יניח לו לטעון יין אחר כדי שיקבל שכרו כו', וכאן בסי' של"ד ס"ל דא"צ לשלם שכר על להבא, מיהו יש לדחות די"ל דבסי' שי"א נמי ס"ל דאם לא יניח יין פטור מלשלם, אלא דמ"מ אם רוצה להניח יין ולשלם ובעל הספינה אינו רוצה לקבל יינו ופוטרו משכר דלהבא, הדין עם בעל היין, אבל כ"ז דוחק וכן בהג"א פ' האומנין כ' דכ"ש אם היין נטבע והספינה ניצולה כו' ע"ש אלא ששם נדחק בפי' הסוגי' דמיירי בשכירו' של חצי הדרך העבר ואנן לא קיי"ל כפי' זה כדפסק הב"י והש"ך סי' שי"א ואפי' להג"א אם אומר הבא לי איזו יין שיהי' משמע דמודה דצריך ליתן כל השכר אם אינו מביא לו כו' ע"ש להדיא וכ"ז לא א"ש לפי' התוס' הנ"ל אבל לפמ"ש הרמב"ן א"ש דל"ד לפועלים ולקבלן הנשכרי' באמירה בעלמא משא"כ בנ"ד שקנה הספינה בשכירותה כדין שוב אפי' נאנס השוכר ההפסד עליו כו' כל שאינו מביא לו יין אחר עכ"פ ומינה דבנ"ד נמי היורשי' צריכים לשלם השכירו' דלהבא ג"כ אם אינן מוצאי' מי שישכיר הבית ואפשר דלדינא התוס' נמי ל"פ אהרמב"ן ומה שהוצרכו לחילוק שלהם אינו משום הספינה אלא משום הפועלי' מנהיגי הספינה ועי' תה"ד סי' שי"ח א"נ י"ל דס"ל דמיירי אפי' בלא הקנה לו הספינה בקנין כגון במסירה או במשיכה או בק"ס עי' סי' קצ"ח ואז דמי לפועלי' ומש"ה הוצרכו לחילוק שלהם, אבל כשהי' ק"ג המועיל י"ל דמודו להרמב"ן והראב"ד והרשב"א וסיעתם דכשנאנס היין הוי פסידא דשוכר גם בלא נטבעה הספינה:

אך לכאורה יש מקום עיון בדברי הרמב"ן מ"ש גבי מלמד דבשנתחייב בקנין ללמוד את בן חבירו ונתחייב לו בע"ה בשכרו שוב אין א' מהם יכול לחזור בו ואם חזר בו יפסיד ואפי' נאנס כו' כנ"ל וכ"כ בב"י סי' של"ג סוף סעי' א' בשם הריטב"א שכ' בשם רבותיו לענין פועל דלכאורה האי מלתא תליא באשלי רברבי המה הרמב"ם והראב"ד, דהנה הרמב"ם כ' פ"ד מה' שותפין וז"ל האומנין שנשתתפו באומנות אע"פ שקנו מידם אינן שותפים כו' שאין אדם מקנה לחבירו דבר שלב"ל והראב"ד השיגו וז"ל ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחבירו בקנין כדין עבדים עכ"ל ובמהרי"ק שרש קפ"א פי' דהראב"ד ס"ל דהקנין מהני לשלא יוכל לחזור בו כדין פועל שיכול לחזור בו. אבל ע"י קנין א"י לחזור בו דהוי כעבד, וזהו כשיטת הרמב"ן וריטב"א דהכא, אמנם שם במהרי"ק כ' דהרמב"ן חולק אהראב"ד וס"ל כהרמב"ם וכ"כ בטח"מ רסי' קע"ו דהרמב"ן ס"ל כהרמב"ם והרי להרמב"ם אפי' קנין לא מהני אפי' על לעבר וגם לפמ"ש הריב"ש סי' תע"ו, עכ"פ על להבא יכול לחזור בו גם בקנין וא"כ ד' הרמב"ן סתרי אהדדי. ולכאורה הי' נ"ל דשאני אומן מפועל שהקנין גבי אומנין אינו על שמשעבד גופו בהדיא כמ"ש בב"י רס"י קע"ו ובכ"מ פ"ד מה' שותפין משא"כ גבי פועל דהוי כמשעבד גופו בהדיא מיהו בריב"ש שם מבואר להדיא דאף בפועל לא מהני קנין לענין שלא יוכל לחזור בו והטעם אפ"ל כיון דהרמב"ם ס"ל דעבד עברי אינו נקנה בקנין סודר כמ"ש במל"מ רפ"ב מה' עבדים א"כ ה"ה לענין שכירות שלו דבדרך שהגוף נקנה כך הוא שכירותו כדאי' בגמ' גבי קרקע וא"כ נ' דבמלמד שהוא פועל אף בקנין הי' יכול לחזור בו וכיון שכן ממילא לענין חלה התלמיד דינו כפועלים דהוה פסידא דידי' ומ"מ לענין קבלן י"ל דהריב"ש נמי מודה שאם קנו מידו א"י לחזור בו דהא בריב"ש כ' הטעם דיכול לחזור בו משום דעבדי הם ולא עבדים לעבדים ובקבלן לא שייך ה"ט וא"ש מ"ש השט"מ אבל קבלן שנתחייב קבלן דייקא מיהו לדעת הרמב"ם לא מהני אא"כ שעבד גופו בהדיא וא"כ ה"ה דלענין אם נאנס בעה"ב הוי פסידא דידי' אם לא שעבד גופו בהדיא דהא בהא תליא אבל עכ"פ בשוכר בית או ספינה או בהמה שהשוכר קונה אותם לזמנם המושכר לו כדין וא"י לחזור בו כדאי' בגמ' כשם שקרקע נקנה בכסף כו' כך שכירות קרקע נקנה כו'. ובמטלטלים אמרו כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרים א"כ ודאי אי נאנס השוכר הוי פסידא דידי' וכמ"ש הרשב"א בתשו' סי' א' ק"ח הנ"ל וא"ש דלק"מ קושי' התוס' דהאומנין דע"ט סע"א מההוא דאלא בספינה סתם ויין זה כו' אההיא דאי פסק נהרא הוה פסידא דפועלים דשאני פועלים ממשכיר, דפועל יכול לחזור בו ואפי' קבלן יכול לחזור בו ואפי' התחיל במלאכה אלא ששמין לו מה שעתיד לעשות משא"כ במשכיר שא"י לחזור בו דשכירות ליומי' ממכר הוא לענין זה עכ"פ לדברי הכל ולכן גבי משכיר הרי הדבר השכור מיד נכנס ברשות השוכר ויוצא מרשות המשכיר לכך השוכר חייב לשלם אע"פ שנאנס אח"כ ואין מועיל לו מה שאינו רק שכירות דמ"מ הפסד שלו הוא שהרי זה הדבר השכור כבר נקנה לו הא למה זה דומה למפסיד ביתו או שורו וחמורו ע"י אונס משא"כ בפועלים שעדיין לא קנה אותם בעה"ב רק שמחוייב לקבלם למלאכתו וכיון שאין עליו אלא חיוב לבד להכי כשנאנס פטור דאונס פטרי' רחמנא כנלע"ד הטעם ברור ונכון. ויש לפע"ד להביא עוד ראי' לזה ממ"ש הטור סי' שי"ח ב' הרא"ש גבי משכיר רחיים לטחינה ואח"כ נתעשר וקנה רחיים אחרים וא"צ לטחינה של השוכר ומבקש ממנו שיתן לו מעות בשכרו והלה אינו רוצה שאין המשכיר יכול לחזור בו משום דשכירות ליומי' ממכר הוא ולפי טעם זה נר' דה"ה בנ"ד אין היורשים יכולים לחזור בהן ואף שיש לחלק קצת ביניהם מ"מ לפי הטעם דשלמ"ה אין חילוק, ואין להביא ראי' בהיפוך מדעת ר"י שם שהרי הסמ"ע שם כתב שהלכה כהרא"ש והטור כי טעמם ברור והניח בצ"ע ד' ר"י וראיתי בספר הפלא' בפ' הנושא דק"ג מ"ש דס"ל להתוס' דזה דמי להשוכר את הפועל וכלתה לו כו' ע"ש ובמח"כ לא דמי להדדי כלל וכלל דשא"ה שהפועל אינו קונה השכר רק מחמת המלאכה ולדבריו גם הר"י ס"ל דאין המשכיר יכול לחזור בו רק שיעסוק השוכר ברחיים פחות מהזמן דהיינו בנכוי מה שא"צ לטחון לו ע"ש ובב"ח סי' שי"ח פי' דטעמו של ר"י משום דדמי להא דזבין נכסי אדעתא למיסק לא"י ולא עלה דמתבטל המקח אם גילה דעתו בשעת מכירה שלדעת כן הוא מוכר כדאי' בסי' ר"ז וה"נ דכוותיה כו' ואע"פ שדבריו צ"ע שם דאכתי לא דמי דמ"מ למה הי' לו לקנות רחיים אחרים והרי כ' הטור סי' ר"ז סע' ז' אבל אם הוא בעצמו חזר בו כו' מ"מ לענין נ"ד לכאורה יש ליתן מקום לדברי הב"ח דאדעתא דהכי לא שכר ולכאורה יש לדמות זה להא דאיתא בכתובות פ' נערה בענין אומדנא דר"א ב"ע שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה וה"נ לא שכרה אלא אדעתא שידור בה מיהו זה במחלוק' שנויה אי אמרי' אומדנא גבי לוקח שי"א דלא אמרי' רק גבי מוכר כמ"ש הטור סי' ר"ל בשם רבינו יונה ור"ח שם ס"ל דאמרי' נמי גבי לוקח, ושוכר כלוקח דמי. ולכאורה הי' נרא' דסברת התוס' כר"י דכתבו בפ' נערה דמ"ז, תימא דא"כ לוקח בהמה ונטרפה כו' וי"ל דאנן סהדי שבאותו ספק הי' נכנס מתחלה כו' ע"ש והיינו משום דאל"כ הי' המוכר מעכב ולא הי' מוכר לו, ולפ"ז צ"ל האיך אמרי' אומדנא גבי זבין ולא איצטריכו לי' זוזי או אדעתא למיסק לא"י אע"פ דמיירי דגילה דעתו שלצורך כן מוכר מ"מ כיון שלא התנה בתנאי ממש א"כ ע"כ מדין אומדנא אתינן עלה וכ"כ התוס' והרא"ש בדוכתי טובא. והרי אפשר שבאותו ספק הי' נכנס תחלה משום דאל"כ אפשר שלא היה הלוקח רוצה לקנות ממנו כלל, ואין לומר דא"כ למה לא הקפיד הלוקח כשגילה דעתו דאדעתא דהכי מכר י"ל דלא חש להא כיון דלא התנה במכירתו תנאי גמור. ולפיכך צ"ל דמחלקי' בין מוכר ללוקח דגבי מוכר אמרינן דמהני אומדנא משום שבודאי לא הי' נכנס באותו ספק תחלה והלוקח לא הי' מעכב עליו שהרי אין לו הפסד כ"כ שאם יחזיר בו יחזור לו מעותיו וזוזי דאינשי אינהו עבדי לי ספסירייהו ויוכל לקנות אחרת, משא"כ גבי לוקח אין לומר כן משום דהמוכר יעכב עליו ואע"פ שאח"כ יחזיר לו החפץ שלו מ"מ הרי הוא אינו צריך לחפץ רק למעות ולא בכל עידנא מתרחיש למכור חפץ שיותר יכולים להשיג עבור מעות חפץ ממה שיכולי' להשיג עבור חפץ מעות וע' בב"י סי' ר"ה מחודש ג', מיהו אין זה מוכרח לחלק בהכי אלא הכל תלוי באם האומדנא גדולה שאנן סהדי שלא הי' נכנס באותו ספק מתחלה:

ומ"מ לענין נ"ד הנה מצאתי בתולדות אדם להרשב"א סי' שכ"ח שם כתוב שאלה שבתשובותיו סי' אלף כ"ח באריכות, וז"ל שאלת ראובן השכיר בית לשמעון לשנה והחזיק בבית ודר בו ומת שמעון תוך הזמן והיורש אומר לו ביתך איני רוצה ושכירות איני משלם אלא לפי חשבון שדר בו אבי, הדין עם מי נ"ל שהדבר ברור שהדין עם המשכיר כו', דשכירות כמכר הוא לימי שכירותו כו' ולא מחמת דירתו ממש מתחייב הוא לו אלא מפני שמכר לו ביתו לשנה שאם ירצה לדור בו הוא או הבא מכחו יעשה ואם ירצה לסגור הדלת בעדו ובעד ביתו ושלא ידור שם לעולם יעשה ואילו קנה בית ונתחייב בדמיו ומת קודם שידור שם הנטען בזה טענת אונס ונאמר זה באמת לא קנה בתים אלו אלא כדי שידור בהם או שאמר כן קודם שיקנה הנאמר בזה הרי נאנס ולא דר ונתבטל המכר וכענין שאמרו באדעתא למיסק לא"י אלא שזה קנה כדי שישתמשו בו הוא ובניו אחריו וכן זה כו'. גם אם באו בטענה שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכל יום ויום מתחייב כנגד אותו יום כו' אפי' כן אין טעם בזה כלום דמ"מ אין השוכר רשאי לצאת בכל יום ויום ולחשוב עמו לשעות אלא מחוייב הוא שלא להניח לו לפני זה עד זמנו ואפי' באומר לו טרח להביא דיורין אחרים לאו כל כמיני' דאדרבה במשכיר סתם שנה שנה אין השוכר רשאי להניח לו ביתו אא"כ הודיעו תחלה לפי מה שהוא בית או חנות או מקומה כמוזכר בפרק השואל עכ"ל ועוד האריך. ועכ"פ יצא לנו מזה דבנ"ד לא שייך אומדנא כמו באדעתא למיסק לא"י משום דאדרבה י"ל שזה שכר כדי שישתמשו בו הוא או בניו אחריו כו' ומ"מ אפשר דהיכא שאין יורשיו דרי' עמו רק הוא לבד כגון שאין לו אשה או אלמנה השוכרת בית ודרה בו לבדה הי' אפשר לומר דבכה"ג שייך שפיר אומדנא דאדעתא דהכי לא שכרה ואפשר דבכה"ג מיירי מהר"ם כמש"ש על לאה ששכרה כו', מיהו י"ל דאינו מוכרח שמ"מ מתחלה הי' נכנס באותו ספק כי יורשיו יוכלו להשכירה לאחר וכמ"ש הרשב"א לדור בו הוא או הבא מכחו כו', וכיון שהרשב"א פסק בהדיא דלא שייך אומדנא בכה"ג ובלא"ה י"א שבלוקח לא אזלי' בתר אומדנא כנ"ל ומהר"ם ל"פ עלי' מה"ט אין לנו לבדות חילוקי' מלבינו:

הילכך העולה מכל מ"ש שפסק הרב"י בסס"י שי"ב היא עיקר לדינא והיינו כדברי הי"ח שכ' רמ"א בסי' של"ד בהג"ה, ומתוך מ"ש הרשב"א גם אם באו בטענה שישנה לשכירות כו' מובן דליתא למ"ש הש"ך י"ל דלכל יומא ויומא ממכר הוא כו' דהיינו טענה זו וכבר קדמו הרשב"א וביטלה ובלא"ה דעת רבינו שמשון ב"א דאפילו בשוכר בית ונשרף חייב ליתן לו שכרו דלהבא משלם כמו שהובא בסמ"ע ססי' שי"ב ואע"ג דמהר"ם שם פליג עלי' בהא ומשמע שכ"ד רוב הפוס' מ"מ ע"כ לא פליגי עלי' אלא משום דהתם האונס בבית והבית גופו של המשכיר משא"כ הכא דהבית קיים והאונס בהשוכר נ' עיקר דהשוכר חייב לשלם וכמו שפסקו הרשב"א והראב"ד והב"י שוב מצאתי בתשו' מהר"מ ד"פ סי' שפ"ח משמע נמי כהרשב"א דחייב השוכר לתת מחצה השכירו' אע"פ שנאנס לברוח והמחצה השני שפטרו היינו משום די"ל דהוי מכת מדינה ע"ש: