א

סימן מב

א' בא בימים וביקש ליתן שני שלישי ביתו וחצירו לחתנו כדי שיספיק לו חתנו כל צרכיו עבור זה כל ימי חיותו והשליש יניח לבנו. אי רשאי להתעסק בזה ואין בזה משום לא תהוי בעבורי אחסנתא כו'. במשנה ובגמר' פ"ח דב"ב דקל"ג ע"ב:

לכאורה י"ל דעבורי אחסנתא היינו דוקא כשנותן בלשון ירושה לאחר מיתה שבשעה שיש לזה לירש הוא מעבירה ממנו. ומברא לברתא היינו ע"י שנותן לה במתנה לאחר מיתה. מיהו בכתובות פרק נערה שנתפתתה דנ"ג א' מוכח להדיא דבנותן מחיים ממש נמי נק' עבורי אחסנתא והיינו משום שזה שכותב ונותן לבתו הי' ראוי להוריש לבנו ע"ש בפירש"י ד"ה וכל שכן. וגם מוכח התם בגמ' דפי' לא תהוי בעבורי כו' היינו אע"פ שהאב כותב מדעתו ואין זה מעשה כלל אצלו מדהתירו כה"ג בנדוני' ע"ש מכלל דבשאר מתנה אסור להיות סופר ועד ע"ז כלל. ושוב מצאתי בכנה"ג סי' רפ"ב אות יוד וז"ל עוד אני אומר דאפי' אעבורי אחסנתא מברא בישא לברא טבא היינו דוקא בלשון ירושה ובשעת מיתה אבל בלשון מתנה ובהיותו בריא אין שום קפידא וכן ראיתי נוהגים שאין נזהרים בזה ועיין במהר"מ איסרלש סימן צ"ב ובספר פני משה סי' ע"ו ובתשו' חאה"ע סי' כ"ט עכ"ל והנה בתשו' רמ"א סי' צ"ב לא נמצא ראי' לדברי כנה"ג כלל ומהגמ' דכתובות הנ"ל מבואר להפך כנ"ל. ומ"מ בנידון שאילתנו נראה דשרי כיון שהאב צריך לזה שיחזיקו על שולחנו שא"א לו לדור אצל בנו ונוח לו לדור אצל בתו וכמארז"ל בעירובין פ' כיצד משתתפין דפ"ו נבח בך כלבא כו' א"כ פשיטא דחייו קודם לחיי בנו ובודאי שזוהי כמו מכירה ופשיטא שמוכר לצורכו לא הוי בכלל עבורי אחסנתא ואפי' לאחר שרי ולאו דוקא לחתנו ובתו וכ"ש להם: