א

סימן לו

וע"ד* מי שהוליך סחורה זו למקום אחר למכור ומצא מום בהסחורה ומכר הלוקח הנ"ל שם הסחורה הזה שהוליך ופסק שמחוייב אותו מוכר שמכר לו הסחורה לחזור לו הפחת. ואע"פ שהמוכר טוען שלא היה לו למכור שהפסיד לו במה שמכר סחורתו. וקשה לכם דבח"מ סי' רל"ב סכ"א דבכה"ג הוא ברשות המוכר ולא היה לו למכור ולהפסידו וכשמכר הרי גילה דעתו שרוצה לקיים המקח וכמו אם נשתמש בו אחר שראה המום כמש"ש סעיף ג':

הנה הא דסעיף ג' אבל אם נשתמש בו כ' המגיד פט"ו ממכירה ה"ג שיצא לו להרמב"ם דבר זה מהא דכתובות דע"ה במקדש את האשה ובא עליה ונמצאו בה מומין דאמרי' חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו וחייב בכתובה. וז"ל הגמ' שם והאי ראה וניפייס הוא. והא דאיתא שם חזקה אין אדם מיפייס _______________________________________________ *)התחלת התשובה לא מצאתי לע"ע. _______________________________________________ במומין זהו כשלא בא עליה אבל אי ידעינן דבא עליה וגם ידע במומין הרי נתפייס כו' וכשבא עליה ולא ידעינן אם ידע במומין אז יש חזקה נגד חזקה וה"ל ספק ע"ש. ומזה למד הרמב"ם לכאן כשנשתמש בהמקח אחר שידע בהמום אמרי' ידע וניפייס כו' ולכאורה יש לדון ע"ז דבשלמא התם דאסור לבעול בלי כתובה א"כ כשבא עליה ודאי ע"כ נתפייס להתחייב בכתובה משא"כ הכא אף שמשתמש בו מנלן שמחל וצ"ל דהוא ג"כ בדבר שאסור להשתמש בו כדין שולח יד בפקדון של חבירו כו' דגבי שומר אבידה תנן כל דבר שעושה ואוכל יעשה ואוכל כו' א"כ בכה"ג י"ל דרשאי להשתמש בו ולהאכילו. וכן מצאתי אח"כ בנתי"ם רס"י רל"ב:

והנה בנד"ז הרי לא נשתמש בו כ"א שמכרה י"ל דאין מזה ראי' כלל לשנתפייס ומחיל דהא חזקה דאין אדם מתפייס במומין. מאי אמרת א"כ לא הי' לו למוכרו כמו שלא הי' לו להשתמש בו. י"ל דאדרבה מכרו לטובת המוכר כדי שלא יצטרך להוציא מנה על מנה לבא לכאן ולמוכרו וכ"ש שיש פסידא רבה כשיוליכנו המוכר* בחזרה לביתו מאחר דדרך התגרי' להוליך ממקום המוכר לכאן והיינו ממקום הזול למקום היוקר. וא"כ איך יסכים המוכר להוציא הוצאות להוליך ממקום היוקר למקום הזול ע"כ י"ל דכשמשיב אבידה לבעלים הוא שמכרה כדאי' כה"ג פ' המפקיד דל"ח דאפי' להפסד מועט חששו ע"ש. והא דעד כדי חסרונן לא ימכור כ' הנ"י וז"ל ורבנן אמרי לא ימכור דשמא לא יתחסרו עוד בשנה זו כו' ור"ל ולא יהי' אפי' הפסד מועט וכמבואר כ"ז בש"ע סי' רצ"ב סט"ו ט"ז. ואע"ג דהרמב"ם וש"ע סי' רל"ב סכ"א כ' והמוכר מטפל כו' ומבואר שם דחייב להודיעוהו ואם לא הודיעו ונגנב או נאבד חייב באחריותו י"ל דזהו כשהלוקח לא יבוא להפסד עי"ז משא"כ הכא וכה"ג איתא בש"ע סי' ק"ו גבי גביות חוב שלא בפניו דכשאפשר להודיעו אין נפרעין שלא בפניו כו'. כללא דמילתא אם סחורה זו דרכה להוליכה ממקום שקנה למקום שמכר והמוכר הי' צריך למוכרה. א"כ אם זה מכרה שם כפי מקח השוה י"ל דחייב המוכר לשלם לו הפחת. אך ההוצאות ההליכה כ' המגיד דאין מחוייב המוכר לסבול. וצ"ע אם הוא אע"פ שהמוכר ידע בהמום ולא הודיעו ללוקח. דשמא בכה"ג חייב גם בדמי הוצאה. ונראה דפטור ע"פ מ"ש רשב"ם בב"ב צ"ג ב' דגרמא הוא כו' וע' באה"ע סוף סי' קי"ז בב"ש ססקכ"ד: