ב

והנה הרמב"ם פ"ד מה' מכירה ה"ו כתב היו ברשות המוכר או ברשות המופקדין אצלו לא קנה הלוקח עד שיגביה הפירות או עד שיוציאם מרשותו בשכירות מקומן וכו' עכ"ל וע"ש בכ"מ דלהרמב"ם לא מהני מה שיקבל עליו הנפקד דלא כפי' המגיד בהרמב"ם. וכן בהגמי"י שם אות ה' משמע כדברי הכ"מ. ואולי הרמב"ם ס"ל כפירשב"ם דגם ברשות מוכר מהני כשקיבל עליו וקבלה זו י"ל שישאל לו מקומו אך א"כ צריך קנין. ולא דמי למ"ש בשם חידושי ב"ב הנ"ל דברשות הנפקד ה"ל כשאלת רשותו ללוקח דשם שאני שהמקום היה שאול מתחלה לפירות אלו כו'. ועיין מזה בטח"מ סי' ריש סעיף ד' ובב"י שם. ובש"ע שם סעיף ב' ובסמ"ע סק"ה ובש"ך סק"ו:

ולכאורה יש להעיר מדין זה למ"ש הטור באה"ע סי' ק"מ גבי שליח קבלה דאשה. ובהא מספקא לן אם דינו כדין האשה לכל דבר לענין שאם זרק לחצירו כו' שתהיה מגורשת ומסתברא שדינו כדין האשה לכל דבר. וכ"פ בש"ע שם ס"ג. ובספר מכתב מאליהו שער ו' סי' ז' הביא שי"ל דחצר של שלוחה לא מהני. והמל"מ רפ"ו מה' גרושין כתב שדין זה הוא בעיא בירושלמי פ' התקבל סוף ה"ב ר' אלעזר בעי חצירו של שליח מהו שתעשה כידו ולא איפשיטא ולכן פסק דה"ל ספק מגורשת. וכן בתוס' קה"ע בירושלמי שם ובמראה הפנים השיגו מהירושלמי על הטוש"ע שם. ולכאורה יש לומר להפוסקים דס"ל דבחצר המופקדים אצלו כיון שקיבל הנפקד עליו זכה לוקח. א"כ חצר של הש"ק י"ל לא גרע מדין חצר המופקדים אצלו ויש לחלק דהכא פי' התוס' והרמב"ן מדין זכייה וגבי גט י"ל דלא מהני זכייה דאף שעשתה שליח קבלה מ"מ כיון דעצם הגט אינו זכות לא מהני רק כשמקבל בשליחותה ולא כשמקבל בתורת זכייה כ"כ הר"ן ר"פ התקבל אמתניתין לפיכך אם אמר לו הבעל אי אפשי שתקבל לה כו'. ועיין בט"ז שם באה"ע רס"י ק"מ ובבית מאיר ובמכמ"א עוד טעמים דגבי גט י"ל דלא מהני חצר השליח ולכן אין משם ראי' לדעת הרמב"ם פ"ד מה' מכירה הנ"ל:

והנה במ"ש חידושי ב"ב הנ"ל דרשות המופקדין כשקיבל עליו מהני מדין שאלת מקום. יש לעיין דהא שאילת קרקע בעי קנין כמ"ש בטוש"ע ח"מ סי' קצ"ה. ובגיטין פרק מש"א דע"ז ב' ותיחוד ותפתח כו'. ומ"ש לעיל משום שהמקום היה שאול תחלה למפקיד. ואולי הוא דומה לדין כליו של סרסור דאמרינן משנתמלאה המדה ללוקח כו' וכתב בחידושים הנ"ל ואע"פ שלא נתן עדיין הלוקח שכירות לסרסור ולא משך המדה קונה בה דכיון דמסתמא קא מושיל ללוקח משנתמלאת רוצה הוא שיקנה הכלי שלו ללוקח עכ"ל. אך יש לחלק דשאני התם שהסרסור שאל המדה לשניהם וכדפי' הרשב"ם שם דפ"ה ע"א ד"ה עד שלא נתמלאה. ואם הנפקד קנה לעצמו ודאי דכיון שפסק הדמים עם המוכר קנה לו רשותו דאפי' להרמב"ם פ"ד ה"ו דברשות המופקדין לא קנה עד שישכור רשותו היינו שאיש אחר לא קנה ע"י שקיבל עליו הנפקד אלא על ידי קנין אבל הנפקד כשקונה לעצמו עדיף משקונה אחר ע"י קנין דהא ה"ל כרשות לוקח וכ"כ הב"י בבד"ה סס"י קפ"ט. וכ"פ בש"ע סי' רמ"א ס"ב. אך הט"ז סי' קפ"ט כ' ועוי"ל דכאן לא שייך רשות דהא כתב רשב"ם דרשות הנפקד שהחפץ מונח שם הוי רשות המפקיד עכ"ל והיינו דהרשב"ם ס"ל דרשות מוכר ורשות נפקד חדא הוא. הרי לבד שהתוס' השיגו עליו וכתבו דברשות מוכר אין מועיל מה שיקבל עליו. עכ"פ גם להרשב"ם מהני כשהנפקד מקבל עליו במצות המפקיד לייחד לו רשות ללוקח ואם כן כשהמפקיד מוכר החפץ להנפקד ה"ז כאלו מצוה המפקיד שיהיה רשות שהחפץ מונח שם שייך להנפקד. דכיון דהרשות הוא בעצם של הנפקד רק כיון ששם מונח חפץ של המפקיד אמרינן מסתמא הקנה לו נפקד למפקיד את רשותו אם כן כשחזר ומכר המפקיד החפץ להנפקד אמרי' מסתמא חזר רשות הנפקד למקומו אא"כ שכר ממנו רשותו לזמן אזי תוך הזמן ודאי חשוב רשותו דמפקיד אף שמכר לו פירותיו. ועוד דהא הרמב"ם והש"ע ה' שוכר סי' שי"ג ס"ג ס"ל דחצירו של אדם קונה לו אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים ואף שרש"י חולק ע"ז וכמ"ש הסמ"ע שם סק"ה זהו כשהיא שכורה לו גם לזמן שאחר כך אבל הכא דאמרינן מסתמא הקנה לו נפקד למפקיד כו' אם כן כשמכר המפקיד לנפקד שי"ל ודאי חזר הרשות למקומו. ועוד דהא היינו ברשות הלוקח שבגמ' דף פ"ה דר"ל אף שהיו מתחלה קודם הקנייה ברשות הלוקח. ועיין כה"ג לענין קניית בכור בפסקי מהרא"י סס"י ק"ל דכיון דברשות האינו יהודי היו בשעת התנאי כמו שנראה מלשון מכתבך וקנה לו רשותו במקום משיכה ומעות נמי נתן במה שקבל עליו להאכילה עכ"ל משמע מלשונו שכבר היו ברשות האינו יהודי קודם התנאי וה"ל כנפקד ואחר כך על ידי התנאי שיהיו הוולדות שלו קנה לו רשותו. הרי אף שהיה נפקד תחלה כשנעשה אחר כך מכורה קנה לו רשותו. שוב ראיתי בקצה"ח סי' קפ"ט שהביא תשובת מהרי"ט ח"א סי' ס"ה דפוסק דקונה הנפקד והוא פלפל בזה להעמיד סברת הט"ז והנתי"מ שם וסס"י רי"ש כתב דהעיקר כמהרי"ט ולא כהט"ז: