ו

אמנם מה שיש להסתפק בזה דכיון ששניהם יורשין נמואל ושרה א"כ כשאמר שנמואל ומשודכתו רבקה יטלו כך וכך (והיינו בודאי עם ההתחייבות המגיע להם) ושרה כך וכך. א"כ אף שמיעט לנמואל בירושתו הרי זה כאותה שכ' הטור סי' רנ"ג סי"ד אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני בני (שהוא פשוט ולא בכור) בירושתו אין לו אלא מאתים זוז עכ"ל וכ"פ רמ"א שם ס"ח בהג"ה וטעמו עפמ"ש רשב"ם פי"נ דקל"ח סע"א גבי תנו מאתים זוז לפלוני בני בכור בבכורתו ידו על העליונה רצה נוטלן רצה נוטל בכורתו שהטעם מפני שאין האב יכול לגרוע חלק בכורתו אפי' לרבי יוחנן בן ברוקה כדנפקא לן בפרקין מולא יוכל לבכר עכ"ל והוא בגמרא פי"נ דק"ל ע"א וע"ב. וא"כ גבי פשוט שיכול לגרוע ולמעט חלק ירושתו ולהרבות ליורש השני. משמע דכשאומר תנו מאתים זוז לפלוני בני בירושתו אין ידו על העליונה ליטול חלק ירושתו אם הוא יותר ממאתים זוז. כיון שהאב יכול לגרוע חלק ירושתו ולא דמי לבכור. א"כ י"ל שדעתו הי' למעט שלא יקח אלא מאתים זוז ולא דמי ג"כ לתנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי בחובו דידו על העליונה דהתם ג"כ בעל כרחו לא יוכל לגרוע מה שמגיע לבעל חוב וכן פי' הטעם בפרישה שם וכן פי' הב"ח שם אלא דסיים אבל פשוט שהתורה נתנה רשות להרבות או למעט מביום הנחילו את בניו איכא למימר שמא דעתו הי' למעט שלא יטול אלא מאתים והממע"ה ולפיכך אינו נוטל אלא מאתים זוז עכ"ל. ולא הבנתי מאחר דס"ל דהוי זה ספק שמא הי' דעתו למעט ושמא לא הי' דעתו כן רק אדרבה קסבר שמא לא יעלה הירושה כ"כ ע"כ יפה כחו א"כ מספיקא לא גרעינן חלק ירושתו דהא בחלק ירושתו הוא מוחזק יותר משאר אחיו ועיי' ביבמות דל"ז ע"ב. ולכן צ"ל הטעם כמ"ש בסמ"ע שם ס"ק י"ח כי משמעות הלשון דבירושתו היינו שלא יטול רק מאתים זוז כו' ואין זה כספק. וא"כ לפ"ז בנדון דידן משמעות הלשון שהי' דעתו שנמואל בחלק ירושתו עם ההתחייבות שנתחייב למשודכתו רבקה יקח מחצה הנכסים שישאר אחר הוצאות נשואים שלו והבגדים וא"כ אף שבאמת מחצה זה לא יהי' ירושה לבד כי אם בזה יסולק ג"כ ההתחייבות שנשאר חייב למשודכתו רבקה. שהוא יותר מהבגדים שלה והוצאות נשואים סך רב. מ"מ נתכוין למעט חלק ירושתו והתורה נתנה לו רשות מביום הנחילו כו' כנ"ל: