ד

אחר כך מצאתי בתשובת מהרי"ט ח"ב חח"מ סי' צ"ג משמע דקנין דתנאים ראשונים אף אם היה בלשון התחייבות שנתחייב לתת כך וכך בקנין עכ"ז כשמת האב אין הבת יכולה להוציא ההתחייבות מהיורשין ע"ש והטעם כתב בתחלת תשובתו וז"ל ומיהו איכא למימר דדברים ע"י קדושין עדיפי טפי מקנין שלא ע"י קדושין כו' משום דליתא בחזרה אם לא ע"י גט וה"ל כנשואין דמההיא שעתא משתעבדי אהדדי אבל קנין שע"י שדוכין כיון דאיתנהו בחזרה שאם היום או למחר חוזרים בהם האיש או האשה א"צ שום גט כו' לא נשתעבד לו בשעת קנין ולא גמר ומקנה וכו' עכשיו שמת לא נתחייבו נכסי היורשין עכ"ל. ולפי"ז אף שנכתב שהתחייב לנדן בתו הדין כן. דמ"מ לא נתחייב לה אלא ע"ד שתכנוס את זה המשודך וא"כ כיון דאיתנהו בחזרה לא גמר ומקנה ולא דמי למ"ש הר"ן פרק מציאת האשה גבי מתניתין דהפוסק מעות לחתנו שאמרו בשם רב האי גאון ז"ל דדוקא בפוסק מעות לחתנו כו'. אבל פוסק מעות לבתו כו' קנתה הבת אע"פ שמת חתנו כו' והובא ב"י באה"ע סי' נ"ג. וא"כ כיון דבמתחייב להבת קנתה הבת אע"פ שנתבטלו הקדושין ה"ה גם בשידוכין כשנתחייב לנדן בתו בקנין נימא דזכתה הבת אף אם יתבטלו השידוכין ויחזרו בהן. ואף שהרא"ש שם פרק הנ"ל סי' ג' כתב דודאי לא פסק אלא ע"מ שתנשא בהם כו' ע"ש מ"מ י"ל דלא אתא לאפוקי אלא כמ"ש ואם לא נשאת ומתה והיה לה בן כו' אבל כל שתנשא בהם אפי' לא לאחיו היבם כ"א לאחר זכתה. אך החמ"ח סי' נ"ג סק"ח פי' דברי הרא"ש שאם אינה זקוקה ליבם ורוצה להנשא לאיש אחר כו' אין בדבריה ממש כו' והב"ש סק"ז כתב מיהו בר"ן לא משמע כן. אך מדברי הרמב"ם פכ"ג מה"א הט"ו האב שפסק ע"י בתו לא קנתה הבת אותה המתנה עד שיכנוס אותה בעלה משמע בהדיא דחולק לגמרי ע"ד רב האי גאון שבר"ן וכ"מ בהדיא בההמגי"ד שם וכן מצאתי בהדיא בשט"מ שם דדברי רב האי הם לפירושו בירוש' שם אבל לפי' הרי"ף גם דין זה אינו ע"ש ולכן כתב הרב"י בש"ע סי' נ"ג ס"ג דינו דרב האי שבר"ן ורא"ש רק בשם יש מי שאומר אע"פ שלא הביאו הם חולק ע"ז ואין זה אלא מפני שבסעי' ב' כ' לשון הרמב"ם שהמובן ממנו שלא כדעת ר"ה גאון. ואף על פי שהחמ"ח סק"ד פי' לשון הרמב"ם והש"ע כלומר שפסק לחתנו וכ"ד הב"ש. אינו במשמע כלל מלשון הה"מ כן. וכ"כ בהדיא בשט"מ כנ"ל. וכן מצאתי בספר עצי ארזים שכתב כן וע' בספר בית מאיר שנטה לדעת הרא"ש. וכיון שכן בנד"ז להה"מ והרמב"ם וגם להרא"ש לא קנתה הבת עד שתכנס לזה המשודך. וא"כ למהרי"ט לא מהני הקנין. מיהו באמת יש לומר שטעם זה דמהרי"ט אין בו טעם כעיקר כ"כ דאדרבה ממקום שהביא יש עזר כנגדו דהא גבי הפוסק מעות לחתנו אמרי' שאינו פוסק אלא ע"מ לכנוס וכמש"ש בש"ע ס"ב וסעי' ד' והרמב"ם והש"ע כ' לא קנתה כו' עד שיכנוס כו' ואעפ"כ כל שכנס אע"פ שהאב מת קודם שכנס מוציא החתן מהיורשים כמ"ש בש"ע סי' נ"א ס"א בהג"ה הדברים הנקנים באמירה כו' הוי כשאר חוב ואפי' מת האב כו' והוא מתשובת הריב"ש סי' קכ"ט. ואם כן ה"נ גבי שידוכים כשנתחייב בקנין גמור לבתו אף שההתחייבות לא היה ודאי רק ע"ד שיכנוס כיון שנתחייב בתנאים אלו ועיין בש"ע סי' נ"ג ס"ד מ"מ כל שכנס אח"כ אמאי לא יוציאו מהיורשים שהרי נתחייב עכ"פ ע"ד כן. ומ"ש כיון דאיתנהו בחזרה אינו טעם מספיק כיון שעכ"פ לא חזר בו. ולא יהא כתנאי כשמתחייב בקנין מעכשיו בפי' ע"מ שאם יחזור בו יבוטל החיוב מ"מ כל שלא חזר בו לא בטל החיוב ועיין מזה באה"ע סי' צ' ס"ז ובב"ש שם ס"ק למ"ד ובגמ' דכתובות דע"ט ע"א גבי מהיום ולכשארצה כו' ובהרא"ש שם וכ"ש הכא דלא אמר בפי' שאם יחזור בו בטל החיוב אלא דיכול לחזור בו ועוד דאם הבת והחתן שניהם רוצים והחתן מקיים התנאי' י"ל דהאב לא יוכל לחזור בו: