ב

אכן לענ"ד יש לומר דלא דמי ענין פטור מאורענד' לפטור ממס כי י"ל דהכא גבי אורענדא אפי' פטרו קודם הפשרה הוא שוה לענין דין כמו גבי מסים אחר הפשרה דכל עיקר החילוק בין קודם הפשרה לאחר הפשרה הוא משום דאומדנא דמוכח הוא דמה שהשר פוחת לו הוא מכביד על אחרים וזה אינו שייך כ"כ רק במסים דהתם בדידי' לחוד תליא מילתא כמה יהיה ההטלה עליהם ומי יאמר לו מה תעשה וכיון דהכי הוא בדידיה לחוד תליא מילתא הוי אומדנא דמוכח שלא ירצה לגרוע חלקו וערכו ומה שיפחות לזה יכביד על אחרים. כיון שהם אינן יכולים לסרב כלל ואין כאן דעת אחרת מה שא"כ בענין אורענדא שהענין הוא כמו מקח וממכר ויש כאן דעת אחרת שאם לא ירצו ליתן הרבה אין שום הכרח מהשר ע"ז וכמו בכל לוקח ומוכר א"כ אם פוטר לאחד אין כאן אומדנא כלל שרוצה להכביד זה על אחרים דאולי לא יתרצו ע"ז ליתן ממש מקח אחד כמו אילו לא פטרו כיון דלאו בדידיה לחוד תליא וכעין זה יש בתוס' דכתובות דמ"ז ע"ב ד"ה שלא כ' שחילקו בין היכא דתלוי בנותן לבדו שאז אין דעתו ליכנס לשום ספק משא"כ כשיש דעת אחרת כו'. ואע"פ שיש סברא ג"כ להיפך לומר דה"ל כאילו אין כאן דעת אחרת כיון שחכירות האורענדא נצרכת מאד לקהל וממש בלתי אפשר לדור תחתיהם בלעדי זה הן מצד פרנסת כלל העיר והן כמ"ש הרא"ש גבי מסים שזהו נטירותא כו' וכך ג"כ האורענדא אצל שר העיר וכו' וכיון שכן אם ישאל מהקהל איזה תוס' סך קטן אזי בהכרח שלא בטובתם מוכרחים להסכים וכמאן דנקיט בכובסיה דשבקיה לגלימא דמי. וא"כ הדר ה"ל כמסים שאין כאן דעת אחרת. וא"ת סוף סוף מדידי' מחל דאי משום שיטיל מה שמחל עליהם הרי גם בלא"ה היה יכול להוסיף ערך כזה עליהם ויוכרחו לקבל ז"א דא"כ גבי מסים נמי נימא הכי דמדידיה מחל דמה שיכביד עליהם היה יכול להכביד בלא"ה. אעכצ"ל דאף שיוכל מ"מ האמת הוא שאם לא היה פוחת מזה לא היה מכביד עליהם שאין זה כבודו לשנות שינויים אבל עכשיו מה שמחל לזה דרך הוא שיכביד שלא יחשוב זה להוספה ושינוי רק שלא יפחות ערכו הקודם. וא"כ באורענדא נמי יש לומר כן. מ"מ נראה שיש לחלק משום דבלא"ה אפילו במסים קשה לכאורה לומר שדין גמור הוא ממש שיחוייב זה שמחלו לו לשלם לקהל דאי משום הטעם שמכביד על אחרים והוי כמציל לעצמו ממון אחרים ע' תה"ד ב"ק דנראה לומר דאינו אלא גרמא בניזקין לפי מה שביאר בתשו' מ"ב סי' כ"ח ענין החילוק בין גרמא לגרמי כו' דלא עדיף משיסה בו את הכלב דלא חשיב ברי היזיקא. ועוד שאינו עושה ההיזק בעצמו ומשום שאין שותף חולק ג"כ צ"ע אי דומה ממש לדין הנ"ל עמש"ל אות א' בשם תה"ד בביאורו דעת רבינו שמחה משמע דלא שייך לומר ע"ז אין שותף חולק ולכך י"ל דדוקא גבי מסים החמירו עליו משום פסידא דרבים והיינו דוקא התם שמוכרחים ליתן גם נותנים מכיסם משא"כ גבי אורענדא דמ"מ נותנים רק מרצונם הטוב וגם אין זה הפסד מכיסם כלל רק מניעת ריוח י"ל שלא להחמיר כ"כ. לכן אפשר לומר דאפי' במחל לו ע"י בקשתו קודם הפשרה אין לחייבו מדינא ול"ד למסים. מיהו זהו רק לדעת רבינו מאיר אבל לדעת רבינו שמחה דס"ל כל שמחל לו ע"י בקשתו אפי' לאחר הפשרה הוי לאמצע כ"ש הכא בקודם הפשרה ואם כן י"ל דהוי פלוגתא דרבוותא. ומ"מ נראה לחייבו כיון דאפילו לרבינו מאיר לא ברירא מילתא כלל לפוטרו וי"ל דדמי למסים ולר' שמחה ודאי חייב ע"כ קשה לפוטרו. אכן אם מחל לו מעצמו אז נראה לפוטרו בפשיטות אע"פ דלפ' שני דמהר"מ כל שמחל לו קודם הפשרה לא מהני מ"מ כיון שרבו החולקים ע"ז וגם שי"ל דנ"ד דאורענדא אפילו קודם הפשרה הוי כמסים לאחר הפשר' כנ"ל ע"כ ודאי אין להחמיר עליו:

אות א' נת' כיון שבנ"ד מחל לו השר קודם שנתפשר השר עם הקהל אם כן אם מחל לו על ידי בקשתו אפי' למהר"מ חייב משום שיכביד על אחרים וכ"ש לר"ש גם משום אין שותף חולק. אמנם אם מחל לו מעצמו תלוי בשני פסקים דמהר"מ לפסק א' חייב משום שני הטעמים הנ"ל. ולפסק אחד פטור. וברבינו שמחה יש שני דעות כמאן מהנך שני פסקים והסמ"ע ס"ל כפסק דמהר"מ לחיוב ורש"ל וט"ז וש"ך ס"ל לפטור. אות ב' נת' שי"ל נ"ד ל"ד למסים דהתם תלי בדידי' לחוד משא"כ הכא ואע"פ שי"ל דה"נ כמאן דנקיט בכובסי' דשבקי' לגלימא דמי מ"מ יש לחלק כיון דגרמי הוא אפשר אין להחמיר רק במסים שההפסד מהכרח גמור ומ"מ י"ל ג"כ לחיוב כיון לרבינו שמחה בכל ענין יחוייב אפי' אחר הפשרה אבל במחל לו מעצמו יש לפוטרו בודאי והסמ"ע גם כן י"ל דיודה כאן: