ד

הן אמת דממ"ש בטור סי' רס"ט סעי' ו' יש לשמוע דאפי' בשותפין למו"מ לאו כל כמיני' לומר שחזר בו אא"כ יביא עדים מדכ' וז"ל ראה את המציאה ואמר לחבירו זכה לי בה כיון שהגביה לצורכו אע"פ שלא הגיע המציאה לידי הרואה קנה ואין המגביה נאמן לומר לצרכי הגבהתיו עכ"ל והש"ך שם סק"ד כ' הטעם דמסתמא עשה כדעת חבירו וכן פי' הב"ח דכיון דזה אמר זכה לי וזה שתק כיון דשתק הרי הודה לשליחותו וכשהגביה בסתם ודאי לחבירו הגביה ותו לא מצי הדר בי' עכ"ל. ולפ"ז ק"ו בשותפין שנדברו והותנו בפי' שיהיו שותפין דלא מצי לומר דהדר בי' אא"כ יביא עדים. אך בסמ"ע שם סק"ט פי' דברי הטור בענין אחר דמיירי כשאמר שהגביה לצורך חבירו אז לא יוכל לחזור בו ולומר משטה הייתי בך. אבל בלא אמר י"ל דודאי יוכל לומר שהגביה לצורך עצמו ואע"פ שהש"ך סק"ג דחה פי' הסמ"ע מ"מ לדינא דברי הסמ"ע הן עיקר דהכי כ' בפשיטות בשט"מ פ"ק דב"מ במשנה הי' רוכב כו' דסד"א כו' עד קמ"ל דנאמן כו' ומה שלא פי' בשעת הגבהה מימר אמר כיון שהדבר בידי למה אפרש סתמו כפירושו כל מי שיערער עלי אומר בתחלה לצרכי הגבהתיה. ומ"ש הב"ח מוכרח הוא כו' אינו נ"ל כי החילוק בין תנה לי לזכה לי היינו דבתנה לי אפי' הגביה לצורכו לעשות שליחותו יכול לחזור בו ואין כן בזכה לי דאם עשה שליחותו אינו יכול לחזור בו אבל כשאומר דמעולם לא עשה שליחותו למה לא יאמינו לו הרי התם לא הבטיחו כלל שיגביה לו עד שנאמר שארית ישראל כו'. ומ"מ גבי שותפים את"ל דה"ל כמו שהבטיחו בפי' שיגביה לצורכו י"ל דאינו נאמן לומר שחזר בו עד שיביא עדים ע"ז. וצ"ע בגמ' רפ"ג דקדושין ובמפרשים שם ובטוש"ע ח"מ סס"י קפ"א. ובלשון הרמב"ן בלאה"נ דחוק להעמיס פי' זה דאם לזה נתכוין הל"ל שלא יהי' נאמן לומר שחזר בו עכנ"ל דכוונתו פשוט דקאי אמקח שקנה במעות ר"ל ולא עשה הגבהה או משיכה שיהי' שייך לומר דין המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דכשנתן מעות לבד לא שייך לומר שמעותיו זכו לפלוני דהמעות הן שלו לבד וא"א לו לזכותן לחבירו בעצמו שאין אדם מזכה בחפץ שלו בעצמו לצורך חבירו כ"א ע"י אמצעות איש אחר. וכיון דהמעות הן רק שלו ע"כ נקנה המקח רק לו לבדו (וכגון שאין המוכר חוזר בו) משא"כ אם מגביה המקח ודאי זוכה לחבירו ממש דחפץ שאינו שלו יוכל לזכותו לחבירו ולכן תמיהת הרמב"ן הוא רק על אם קונה במעות שזהו דרך רוב הקניות. ואחר כותבי מצאתי דאתאי לידי בתשו' להרשב"א ז"ל בתולדות אדם סי' קנ"ז וז"ל עוד שאלת שותפין שהתנו אהדדי דכל מה שירוויחו יהא לאמצע האיך יתקיים תנאם תשו' דבר זה כבר עמדו עליו הראשוני' ז"ל יש מי שאומר שמועיל מטעם מגביה מציאה לחבירו ואין הטעם הזה נכון בעיני שא"כ אינו קונה אלא כשנתכוין זה לזכות לחבירו בשעת הגבהתו ואם רצה לומר אני זכיתי בה כמה שהרוחתי לעצמי נאמן וכההיא דמגביה מציאה שאם אמר אני זכיתי בה זכה בה ויש מי שאומר שכל א' וא' נעשה כשכיר אצל חבירו שזה שוכר עצמו לזה בשכר שחבירו נקנה נשכר לו וכן השני וה"ל כשכרו ללקוט מציאות וזה יותר נכון עכ"ל. מזה מובן להדיא דס"ל שאפי' קנה המקח במשיכה או בהגבהה בענין שהי' יכול לזכות לחבירו מ"מ נאמן לומר אני לא נתכוונתי כלל לזכות לחבירי וא"צ עדים ע"ז ועיי' שם בת"א סי' פ"ז גבי שותפין שזה שכר זה וזה לזה כ' וז"ל וכשהוא חוזר בו צריך שיחזור בו בפני עדים אבל אם אמר הוא כשהרוחתי מה שהרוחתי כבר חזרתי בי ביני לבין עצמי אינו נאמן כדגרסי' פ' הגוזל בתרא שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד גייס וטרפה ועמד א' מהם והציל כל מה שהציל הציל לאמצע ואם אמר כל מה שאני מציל אציל לעצמי הציל לעצמו. ואוקמי רמי בר חמא בשותפין וכגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו אמר מיפלג פליג לא אמר לא פליג. ורבה אוקמא בפועלים וכדרב יהודה אמר רב פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום אמר מיהדר ביה לא אמר לא מיהדר עכ"ל. הרי התם פסק שאינו נאמן שחזר בו מהשכירות ושחילק א"ע מהשותפות רק כשיש לו עדים ע"ז וכאן פסק בשותפין שנאמן לומר שזכה לעצמו והטעם ודאי ע"ד שנתבאר למעלה דהכא שהוא פועל שלו נהי דיכול לחזור מ"מ כל כמה דלא ידעינן דהדר בי' מעמידים אותו בחזקתו הראשונה וכן שותפין שכבר נשתתפו כדת בסחורה זו נהי דבכגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו מ"מ כל כמה דלא ידעינן דחלק הרי זה הסחורה בחזקתו הראשונה שהיתה ידועה לשניהם או די"ל שזו השותפות היא בחזקתה שהרי ודאי היו שותפים בסחורה זו א"כ עליו הראי' לומר שחלק א"ע משא"כ הכא בסי' קנ"ז דמעולם לא נתקיים שותפות להם על סחורה זו שקנה כל א' בפ"ע במעותיו אלא שבאנו לקיים מצד הדבור שהתנו כן אין כאן חזקה ונאמן לומר אני זכיתי בה כיון דלא הי' מקודם קנין גמור ששייך לומר העמד דבר על חזקתו כנ"ל. ומעכשיו יצא לנו דהרמב"ן חילק בין שותפים לאומנים כפשוטו משום דבאומנים ס"ל דודאי ענין השותפות הוא מדין שכירות וכמ"ש בפשיטות בת"א סי' פ"ז הנ"ל בענין שותפות הסרסורי' או חייטין ורצענין דקיים השותפות מדין שכירות לפי שכל א' וא' מהן נעשה שכיר אל חבירו ויכול אדם להשתכר אצל חבירו ללקט לו מציאות עכ"ל והיינו משום דריוח האומנין הוא מהקבלנות ושכירות א"כ כשמשתתף לחבירו האומן סתמו כפירושו שיהי' שכירו בשכר שחבירו נשכר לו. משא"כ בשותפין במקח עיקר השיתוף על המעות שהמקח לוקחין במעות ואינו אומנות ומעשה הגוף הוא טפל לגבי המעות וא"כ כשמשתתפין על מו"מ אין פשוט כ"כ לומר דכוונתם דנעשו שכירים זל"ז. וראי' מהא דקיי"ל שאין יכולים לחזור בהם בתוך הזמן שקצבו כמ"ש בטור סי' קע"ו סכ"ג והיינו משום דעיקר השותפות הוא בהמעות ואין שייך לומר פועל חוזר בו וכיון שכן ס"ל להרמב"ן בזה כהרמב"ם דצריכים קנין גמור בממון המשותף או בהסחורה אבל מה שכל א' קונה בפ"ע אין זכיה לחבירו דלא אמרי' מהסתם דנעשו שכירין זל"ז כנ"ל. ומיהו הריב"ש בת"א סי' קפ"ז כ' שי"ל דגם בשותפין נעשו שכירין כנ"ל. ומ"מ הטעם השני שכתבתי ג"כ אמת דאפי' את"ל דהוה שכירו מ"מ מקח שלוקח במעותיו לבד ואינו עושה משיכה והגבהה אין דרך שיזכה בו חבירו אא"כ אחר שהרויח י"ל כשמגיע לידו הריוח זוכה לשותפו. וג"ז צ"ע כיון דהוא ריוח הבא ממעות בלתי משותפות. וגם עכ"פ יכול לחזור בו ולומר לעצמי אני זוכה. או אם ירצה שלא יגיע המעות לידו לא יזכה חבירו: