ג

מעתה נבואה לשיטת הרמב"ן וז"ל אבל שותפים שאמרו כל מקח שיבא לידינו יהיה הריוח בינינו במאי קנו כו' אלא מקח שלקחו במעותיו במאי קנו וא"ת נעשה כמגביה מציאה לחבירו במה קנו שלא יחזור ויקח לעצמו עכ"ל בחי' פרק קמא דב"ב שם הובא ב"י רס"י קע"ו. דלשונו אינו מובן דאם נעשה כמגביה מציאה לחבירו איך יוכל לחזור ולזכות זה לעצמו הא מבואר בהדיא בגמ' פ"ק דב"מ ד"י ע"א מתני' דאמר תחלה ופירש"י מתחלה הגבהתיה לצורכי ולא לצורכך וז"ל הראב"ד הובא בשט"מ בשעה שהגבהתיה לעצמי הגבהתיה אבל ודאי שאם הגביה לחבירו ואח"כ אמר אני זוכה בה עתה לא אמר כלום עכ"ל ופי' אפי' בעודה בידו עדיין אומר אני חוזר וזוכה בה לעצמי לא אמר כלום וכ"כ בשט"מ בשם הרשב"א ופשוט הוא. מעתה אם השותף בשעה שזכה במקח שקנה זכה במחצה לצורך שותפו השני ויש לו דין מגביה מציאה לחבירו ודאי פשוט דלא יוכל לחזור וליקחו לעצמו. ועיין בד"מ סי' רס"ט דימה זה ג"כ למגביה מציאה לחבירו ומאי דראבי"ה שם רפיא בידיה אינו שייך בנ"ד שנעשו שותפים בפי'. ועלה בדעתי ליישב ע"פ מה שראיתי בתוי"ט פ"ק דב"מ משנה ג' שהביא בשם הטור סי' רס"ט והסמ"ע דהא דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו היינו כשאומר בשעה שהגביה או קודם לכן שהוא מגביה לחבירו אבל מסתמא אף ע"ג דדעתו היה להגביה לחבירו יכול לחזור בו אא"כ אמר לו זכה לי עכ"ל. והשתא לפ"ז כיון דהשותף כשקונה במעותיו ודאי אינו אומר בפי' שהוא זוכה לחבירו יכול לחזור בו דהא חבירו השותף לא אמר לו בפי' זכה לי והתוי"ט שם השיג על הטור והסמ"ע. והש"ך סס"י רס"ט כ' שאין דבריו נראים. ובאמת לדינא דברי כולם מסכימי' לכוונה אחת כמו שאגיד דודאי המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ואין המגביה יכול לחזור בו אפילו בעודו בידו ואפילו לא אמר בשעת ההגבהה שמגביה לחבירו רק שנתכוין כן ומודה שהגבהתו היה לצורך חבירו וכדעת התוי"ט וכן הוא ג"כ דעת הטור סי' רס"ט ס"ח במ"ש והוא הדין כו' ומ"ש הפרישה שאמר ברבים כו' אינו מוכרח. ומ"ש הטור שם סעי' ז' שאפי' אמר הגבהתיה תחלה לצורכך אבל עתה אני רוצה לזכות בה זכה בה זהו מפני שחבירו אמר לו תנה לי ואדעתא דהכי הגביהו לצורכו ר"ל כדי שיתננו לו אבל לא לזכות לו ממש מעתה ע"י הגבהתו ומש"ה יכול לחזור בו (וכמו בגט כשהאשה אמרה לשליח הבא לי גיטי אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לידה וגם יכול הבעל לחזור בו) וכ"כ בשט"מ שם בשם הרשב"א ד"ה וא"ת משנתינו וז"ל ומ"מ איכא למידק אי לא אמר תחלה למ"ד המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו אע"ג דלא אמר לו האי זכה לי מאי הוה תיפוק ליה דה"ל מגביה מציאה לחבירו מעצמו בלא הורמנא דזוכה דקנה וי"ל דהכי קאמר כיון דלא אמר זכה לי אלא תנה לי והאי נטלה לדעת שליחות של חבירו לא זכה חבירו משום דלא הוה שליח אלא ליתנה לו ולא לזכות לו בה בהגבהתו והלכך כשנטלה זה סתם ע"ד חבירו אנו אומרים דלא זכה בה חבירו דהא לא שוייה שליח לזכות בה עכ"ל. מבואר להדיא דמגביה מציאה לחבירו מעצמו בלא הורמנא דזוכה דקנה חבירו הזוכה ואין המגביה יכול לחזור בו. וזה כדעת התוי"ט וכ"ד הטור רק התם כשאמר תנה לי גרע טפי מטעם אחר דאמרי' דעושה שליחותו של חבירו ולא שוייה שליח לזכות בה ממש בהגבהתו רק שיגביהנו ליתנו לו כנ"ל. מעתה בנידון השותפים דלא שייך לומר דה"ל כאומר תנה לי כ"א כאומר זכה לי. או עכ"פ כמגביה מציאה לחבירו מעצמו. איך שיהיה כל שהגביה לחבירו א"י לחזור בו. וא"כ מהו שכתב הרמב"ן במה קנה וכו'. לכן נלע"ד דכוונת הרמב"ן באומרו במה קנה שלא יחזור ויקנה לעצמו היינו שלא יחזור בו בשעה שקונה המקח במעותיו שיוכל לחזור בו ממה שהבטיח לחבירו להשתתף עמו יוכל לחזור בו מזה וליקח המקח לעצמו כיון שהמעות הן שלו לבד. אבל ודאי מודה הרמב"ן דאם לא חזר בו עד לאחר שקנה לא מהני כלל חזרתו רק כוונתו דיוכל לחזור בו קודם שקנה או בשעת קניי' בתחלה. וזה אומרו במה קנה ר"ל איזה קנין יש לו לשותף בחבירו לשיוכרח לזכות שלו* ושלא יוכל לחזור בו. וא"ת א"כ מאי אומר שאלו במתנין באומנותן באמצע יש לומר דנעשו שכירין זל"ז כו' שכוונתו לחלק דבאומנים שפיר שייך שותפות _______________________________________________ *) כנראה צ"ל:

לו. _______________________________________________ שזה שכר את זה שיהיה שכירו לעשות האומנות וזה שוכר את זה. משא"כ בשותפים שמשתתפים למו"מ ס"ל דאין שייך לומר ששוכרו דהא עיקר השותפות הוא על המעות וטירחא דגופא טפל לזה ונמצא אין שייך לומר כלל דנעשו שכירין כו' ומה בכך שלא נעשה שכירו ממש מ"מ הרי נדברו והותנו שכל מה שיקח אחד מהן יהיה לשניהם ור"ל שיזכה גם לחבירו וא"כ אם אינו חוזר בו ודאי זכה חבירו כנ"ל כדין המגביה מציאה לחבירו. אע"פ שאינו שכיר שלו. וא"כ אם לא יחזור בהן יש לשותפין במו"מ כח דשותפין כאומנין אע"פ שאומנין נעשו כשכירין זל"ז ואין כן שותפין מ"מ זוכין זל"ז כנ"ל. ואי משום דבשותפין למו"מ יכולים לחזור בהן קודם שקנה המקח וליקח לעצמו. הרי גם באומנין כתב הרמב"ן בפי' שאף ע"פ שנעשו שכירין וקיבלו שכר זה מזה או שהתחילו במלאכה מ"מ יכולים לחזור בהן. ויש לומר דהחילוק הוא דבאומנין כיון שנעשה שכירו ממש אע"ג דיכול לחזור בו אינו נאמן שחזר בו אא"כ מביא עדים שאמר בפניהם שחוזר בו וה"ט דהא אמרי' בגמ' פ"ק דב"מ ד"י ע"א גבי פועל ושכיר דכל כמה דלא הדר ביה כיד בעל הבית הוא וכי הדר ביה טעמא אחרינא הוא כו' ולכן אפי' מאן דס"ל דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו מודה דפועל שהגביה לבעה"ב קנה בעה"ב משום דידו כיד כו' וכיון דהכי הוא מהסתם כשלא נודע בבירור שחזר בו מעמידים אותו בחזקתו הראשונה. משא"כ גבי שותפים למו"מ לא נעשה שכירו ואין כאן שום קנין בגופו של שכיר ולא בהמעות ואין כאן רק הבטחה בעלמא לא שייך כ"כ לומר העמד דבר על חזקתו דאין כאן דבר ממש ולכך יוכל להיות דמהימן בעצמו לומר שחזר בו מהבטחתו וא"צ עדים ע"ז וכיון שכן שפיר מקשה הרמב"ן במה קנה שלא יוכל לומר שחזר בו ומשום הכי נאמן ע"ז בלא עדים: