ד

אלא דכל זה הוא מן הסתם דהיינו כשהשותף לוקח בסתמא. אבל אם אומר בפירוש שרוצה לזכות ההקפה לעצמו אין ראי' מכל הנ"ל שהבאנו לומר דלא אהנו מעשיו דהא אם נדמיי' למציאה גמורה אף אם היא מציאה הבאה מאותו עסק מהני כשאמר לעצמי אני זוכה כמבואר בגמ' וש"ע שם סי' קפ"א גבי גייס. אלא דבאמת ל"ד כלל למציאה דהוי הפקר גמור ואין עוד לבעל הסחורה זכות בה כיון דאתייאש והוי הפקר (ויאוש כדי מהני במציאה משא"כ בגזילה או י"ל דהוי כזוטו של ים כו') משא"כ הכא מחמת מעותיו בא ההקפה. ולכל הדעות לא גרע מדין הוסיפו לו א' להשליח בדבר שיש לו קצבה דג"כ חולקין (וגם י"ל יותר דדמי לדבר שאין לו קצבה כנ"ל) אלא דמ"מ צ"ע דלפרש"י הטעם משום שאין ידוע למי נתן המוכר כו' וא"כ זה לא שייך רק כשנתן בסתם. אבל כשהלה אומר בפי' שלוקח לגרמי' דוקא ההקפה והמוכר יהיב ליה ומקבל ממנו ח"י א"כ ליכא ספיקא שמא לבעל המעות ניתנה. דהא אומרים בפה מלא דלשליח ניתנה. מיהו לכאורה זה יתכן כשהמוכר יודע שהלוקח ממנו הוא רק שליח ואינו בעל המעות ועכ"ז נותן ההקפה להשליח דוקא אז שפיר י"ל דזכה השליח לבד אם נדמהו לדבר שיש לו קצבה אבל כשאין המוכר יודע כלל שהוא שליח וסובר שהוא בעל המעות א"כ א"ל כשאו' שנותן לו אין ראי' כלל דאין מתכוון לבעל המעות דהא נותן לו משום דמוטעה וס"ל דהוא בעל המעות. וא"כ מה שהמשיך לו לבדו הוא בטעות וא"כ י"ל דחולקין כיון דאילו ידע המוכר דאינו בעל המעות הי' נותן לשותפות עכ"פ והכל במוכר תלי' דאלת"ה ה"ל לגמ' ורש"י לפרש דהא דחולקי' דוקא כשהמוכר ידע שהוא שליח ומשום דיש לספק שמא מ"מ נתכוין לזכות לבעל המעות חולקין אבל כשלא ידע שהוא שליח דבודאי נתכוין לזכות להשליח בסוברו שהוא בעל המעות הכל לשליח. וזה אינו בודאי דאדרבה י"ל דהסברא מהופכת דכיון שידע שהוא שליח י"ל דנתכווין לו ממש עכ"ז חולקין כ"ש כשלא ידע דודאי נתכווין לבעל המעות ומה שהי' סובר שהוא בעל המעות ונתכוין לזכות לו אינו מעלה ומוריד כיון דבטעות הי' וא"כ בנ"ד נמי הטעות אינו מעלה ומוריד. אלא שיש לחלק דהכא שאני שעשה ודאי שטר על שמו א"כ נתכוין לו. משא"כ התם שהנותן מתנה נתכוין לבעל המעות והשליח זוכה לו. ואין הטעם התם דמוציאין מהשליח לפי שבטעות ניתנה לו. דז"א דמ"מ יוכל לומר למשלחו לאו בעל דברים דידי את והמוכר אינו תובע הטעות אלא התם ה"ט דניתנה לבעל המעות משא"כ הכא דניתנה בודאי לו רק שניתן בטעות מאן יימר דמוציאין מידו הרי המוכר יוכל לתבוע טעותו ולא המשלח הלכך אפ"ל דלפרש"י זכה העוסק בההקפה כיון שלו לבדו נתנה אם נכתב השט"ח על שמו לבד. א"כ לא שייך להסתפק שמא נתן זה לבעל המעות (ול"ד לדבר שאין לו קצבה דהא מעליותא דדבר שאין לו קצבה לפירש"י הוא דוקא כשאינו נותן בתורת תוספת כדלעיל) ועיין לעיל אות א' כתבתי להיפך משום דבטעות ניתנה כו' ואפשר באמת יוכל הלה לתבוע הטעות שהרי המוכר נתן ההקפה לבעל המעות רק דסבר שהוא בעל המעות וא"כ מי שהוא באמת בעל המעות יתבע ממנו שלקח את שלו. ומ"מ נניח זה דיותר נוטה הסברא כמ"ש כאן מה גם שהלה מוחזק. אך כ"ז דוקא כשאמר העוסק שלוקח לגרמי' דאל"כ אמרי' דטרח לשותפות כנ"ל אות ג':