א

והנלע"ד הדין אם ראובן המוציא השטר דהא ודאי ענין שט"ע זה אף שלא נזכר בו ענין ע"ק מ"מ הענין הוא ששמעון קיבל על עצמו לסלק כל הסך תשעים רו"כ הנז' בשט"ע שמידו יבוקש זה. וא"כ אף שכדבריו כן הוא שלא ניתן לו במזומן רק ששים רו"כ ועל שלשים רו"כ נתן לו לוי אבי החתן צעטיל של יהודא מ"מ אין להזוג עסק עם יהודא ועם לוי כ"א שמעון נתחייב לסלק כל הסך תשעים רו"כ להזוג והוא יגבה מיהודא. דאין לומר הפי' שנתן עסקא על תשעים רו"כ היינו על ששים רו"כ מזומן ועל שלשים רו"כ הצעטיל זהו העיסקא דזה אינו במשמע הלשון השט"ע דכתוב בו ליתן תמורתן סך תשעים רובל לסלק לזמ"פ במטבע טובה היוצא בשופי בלא שום טו"מ כו' הרי שמחייב חיוב ברור ואם אינו מחויב רק ששים רו"כ מזומן ועל השלשים רק אם יגבה מיהודא א"כ מהו ליתן תשעים בלי שום טו"מ כו' ובלא שום שבועה א"ו הוא מחייב לשלם כל התשעים רובל ועליו מוטל לגבות מיהודא וא"כ היינו שנכנס בע"ק עבור לוי ויהודא וכן מבואר בשו"ת רמ"א סי' פ"ט דבכה"ג נק' ע"ק וז"ל והעמיד ע"ק לבן שמעון על הנדוניא ליתנה לו לזמ"פ דהיינו שהם נתנו לו ש"ח גמור על הנדוני' עכ"ל. ומפני שבנ"ד נכתב ג"כ שט"ע אין לגרוע כחו של בעהש"ט כלל דהעיסקא נכתב כדי שיקבל ריוח על חלקו. רק גבי שטר כיס היוצא על היתומים גרע משום דטענינן להו נאנסו על פלגא דפקדון. משא"כ הכא דאינו טוען כן רק טענתו שלא גבה מיהודא וז"א כלום דהיזק זה שייך לו דהא חייב לשלם תשעים רובל כדין ע"ק. ומה שלא נאמר לשון ע"ק היינו משום דבנותן ש"ח סתמא על עצמו חיובו גדול יותר מחיוב הע"ק דבע"ק חיוב דמלוה על הלוה רמיא וגם על הע"ק אבל הכא אין למלוה על הלוה כלום כ"א על הע"ק וכמו נשא ונתן ביד דס"פ גט פשוט ובש"ע סי' קכ"ט סי"ט דה"נ אע"פ שלא נו"נ הערב ביד מ"מ כיון שנתן ש"ח על עצמו והמחוייב לא נתן שטר א"כ הוא עיקר המחוייב וה"ל כדין ערב שלוף דוץ הנז' בב"י ביו"ד סי' ק"ע ובהה"מ פ"ה מה' מלוה וז"ל שערב שלהם הי' ערב שלוף דוץ כלומר שלוף והנח הלוה ודוץ והתקע בי לגבות ממני ולא הי' דין המלוה אצל הלוה והי' יכול לדחותו אצל הערב עכ"ל וע' בשבת [ד"צ] פי' שלוף דוץ וה"נ כיון שהערב נתן שט"ח על עצמו הלא עיקר החיוב עלי' רמיא ועדיף מדין הנז' בסי' קכ"ו סעי' ט' ואף את"ל דמ"מ יוכל לתבוע ג"כ מחותנו אם ירצה. מ"מ ודאי לענין זה עדיף עכ"פ שמעון מדין ע"ק דאלו גבי ע"ק כ' הסמ"ע בסי' קכ"ט סט"ו דאם הלוה רוצה לפורעו אינו יכול לתבוע מהע"ק דהיינו אף אם יש ללוה רק זיבורית ולע"ק בינונית יכול לדחותו אצל זיבורית דלוה דהא בע"ק נז' תן לו ואני אתן לך כו' א"כ חיובו מחמת אחר דהיינו מחמת הלוה שאמר תן לו כו' אבל הכא נז' חיוב פשוט בלי שום טעמים א"כ א"י לדחותו מאתו כלל וה"ל כאלו הוא הלוה ממש. וכיון שכן שמוטל חיוב פשוט על בעה"ח לסלק תשעים רובל ובפרט שכ' בהדיא בלי שום טו"מ ופ"פ בעולם א"כ ודאי דמתחייב היטב ע"י שטר זה אף שלא הי' קנין ע"ז ואף שלא קיבל השלשים רובל מיהודא. כדמוכח מסוגיא דכתובות פי"ב דק"ב וטוש"ע סי' מ' דאדם יכול לחייב א"ע ע"י שטר שכותב שחייב לו מנה שעי"ז מתחייב לשלם אע"פ ששניהם מודים שלא הי' חייב לו כלום מעיקרא. ואף שמצאתי בש"ג פ' הנושא בשם ריא"ז וז"ל הבא להתחייב לחבירו בדבר שאינו מחוייב בו במקום שאינן חובות ממון כגון שאמר הריני מחוייב ליתן לך מנה אע"פ שאמר לעדים אתם עידיי ואע"פ שכתב לו שטר ומסרו לו ה"ז אינו מתחייב לו אא"כ קנו מידו בק"ה עכ"ל. ודאי לא קיי"ל כותי' כדאיפסקא הלכתא בש"ע סי' מ' המחייב עצמו בממון לאחר כו' שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה חייב לשלם. אע"פ ששניהם מודים שלא הי' אצלו כלום עכ"ל. וצ"ל משום דריא"ז פי' כל הסוגיא דהתם כפרש"י דמפרש ענין חייב אני לך מנה בשטר שהוא מודה שמחוייב לו מכבר. וכן מסיק בספר המכריע לרבינו ישעי' מטראני הזקן סס"י נ"ב דהכי פי' הסוגיא וס"ל לריא"ז דדוקא בכה"ג מהני הודאה בכ"י בשטר במקום אתם עדים אבל שיתחייב א"ע מחדש ע"י כת"י זו בשטר א"א אא"כ קנו מידו וכמו שהתוס' שם דק"ב ד"ה אליבא הוצרכו למצוא טעם איך יהי' מהני כמש"ש ואין לתמוה היכי משתעבד בשטר זה כו' די"ל דהואיל וטרח כו' וריא"ז לא ס"ל סברא זו. אבל אנן פסק לן הרב ב"י בבד"ה סי' מ' ובש"ע כדעת ר"ת דשפיר מתחייב ע"י שטר וגדולה מזו פסק אפילו כהרמב"ם דמתחייב אפילו על ידי אמירה מנה אני חייב לך בשטר ועיין בהה"מ פי"א מהלכות מכירה הט"ו דהרמב"ן והרשב"א חולקים ע"ז אבל מ"מ ע"י כת"י בשטר ס"ל דמתחייב נמצא כ"ד רוב גדולי הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והתוס' והרא"ש והרמב"ן והרשב"א והראב"ד ע' בטור רס"י קכ"ט. וא"א לומר קים לי כפלוני הגאון דהיינו ריא"ז נגד כל חכמי הישראל ובפרט נגד הטוש"ע וכל האחרוני' ע' תומים בקיצור תקפו כהן: