ד

ולכאו' י"ל טעם לבעה"ת והריטב"א. עפמ"ש הב"י סי' קכ"ט סכ"א מחודש ט"ז בשם הרמב"ן. שאם רצה הלוה לפרעו מהזיבורית שאינו יכול לגבות מן הקבלן מהבינונית. וכדמוכח בריש הניזקין עכ"ל. והוא שם בדמ"ט סע"ב גבי אלא למ"ד כו'. אי לית לי' כו'. עיי"ש בחידושי הרשב"א. וכ"כ בחידושי הר"ן שם. וכתב כן בנ"י פרק ג"פ. ועיין תוס' גיטין שם ד"ה אלא. ובתוס' פרק חזה"ב דמ"ז ע"א ד"ה קבלן במ"ש ועוד דצ"ע בהניזקין דנראה כו'. וכ"כ רבינו ירוחם ב' השיטות דהתוס' והרמב"ן וכ"כ המ"מ פכ"ו מהל' מלוה דין ג' שעכ"פ נראה מזה דעיקר החוב מוטל על הלוה יותר מעל הקבלן. אך בהרשב"ם פ' חזקת הבתים דמ"ז ע"א ד"ה ואמרי לה אינו מעיד מבואר דס"ל להיפוך. שהרי כתב והלכך הוה נוגע בעדות. דאי לא הוה ללוה בינונית לא גבי מלוה אלא מבינונית דקבלן. דהכי הוא דינא דכל מאן דבעי תבע ברישי' עכ"ל. וזה וודאי דלא כהתוס' וגם לא כהרמב"ן ודעימי'. ע"כ נרא' דהרשב"ם ס"ל כפירש"י בגיטין דמ"ט סע"ב שם ד"ה מאי איכא למימר. דהקושי' קאי על ערב ולא על קבלן. וא"כ לפי"ז אין להוכיח משם לא דינו דהתוס' ולא דינו דהרמב"ן. די"ל בקבלן דגובה מבינונית אף שאין ללוה רק זיבורית. ואף שהלוה רוצה ליתן לו הזיבורית. כמ"ש הרשב"ם בפרק חזקת הבתים. ומה שהקשו התוס' בגיטין שם על רש"י דהכא איירי בקבלן עיי' בפנ"י מ"ש לתרץ. ועמ"ש בחידושי הריטב"א שם בשם רבינו נר"ו. דמ"ש בגמרא שם דמיירי בקבלן. היינו דוקא בכתובה משום דערב דילי' לא משתעבד. אבל ערב דבע"ח כדקאי קאי. גם כתב דהקושי' דווקא למ"ד [ל]ית לי' לא משתעבד. דכיון דכ"כ נגרר ערב אחר לוה כו' עיי"ש. וצ"ע אולי מפירושו נוכל ליישב פירש"י. ועיי' בטור סי' ל"ז ס"ו גבי אבל אם הערב קבלן כו'. ובב"י שם. ומ"מ אף לפי מ"ש הב"י בסי' קכ"ט סכ"א מחודש ט"ז בשם הרמב"ן אין מזה ראי' להא דשבועות דמ"ח ע"ב. בענין אטו ערבא שיאמר כן גם בקבלן דלאו הא בהא תליא: