א

סימן טז

בסוף פרק כל הנשבעים. דמ"ח ע"ב. ההוא דשכיב ושביק ערבא. (ראובן הלוה לשמעון ע"י ערב ובשטר. ומת לוה בחיי מלוה ונתחייב מלוה שבועה. ואח"כ מת מלוה. ובאו יתומים ליפרע מן הערב) סבר רב פפא למימר הא נמי דלא לוסיף עלה הוא (שהם אמרוהו ביתומים הנפרעים מן היתומים. וכאן נפרעים מן הערב). אמר לי' רב הונא בדר"י לרב פפא אטו ערבא לא בתר יתמי אזיל (בתר יתמי דלוה אזיל. והו"ל כיתומים מיתומים) עכ"ל הגמר' ופרש"י. ולכאורה הי' נראה. כיון דר"פ סבר למימר אף על ערב הבו דלא לוסיף עלה. א"כ עכ"פ גבי קבלן י"ל דאף לפי האמת י"ל הבו דלא לוסיף עלה. וכן הרא"ש שם סי' י"ג נקט ערב. וכן באגודה שם. וכן בהרמב"ם פרק כ"ו מהל' מלוה. ואע"ג דקבלן ג"כ בתר יתמי אזיל. מ"מ טעם זה אינו מספיק רק גבי ערב. דעיקר החוב מוטל על הלוה ויתומים. ולא יוכל לתבוע מן הערב תחלה. וכיון שדינו ליפרע תחלה מן היתומים. והרי מהן לא יוכל לגבות. כיון דאין אדם מוריש שבועה לבניו. כמו"כ מהערב לא יוכל ליפרע. אבל קבלן אשר ענינו שלכתחלה חל עליו החוב בהשוואה אחת עם הלוה. כמבואר בגמרא פרק גט פשוט דקע"ג סע"ב. ובתוס' שם ה' מדות בערבות. מדה ד'. וקבלן בין שיש נכסים ללוה בין שאין נכסים ללוה נפרע מן הערב תחלה. וכ"כ הרשב"ם שם דקע"ד ע"א. הקבלן כאילו קבל הוא בעצמו מיד המלוה. עיי"ש ד"ה בר מתן לו. א"כ הרי מלוה זה כאילו יש לו שני לווים על ממון זה באופן רצה מזה גובה רצה מזה גובה. ולכן אף שמת א' מן הלווים בחיי מלוה. י"ל שלא נתחייב שבועה כלל לגבי לוה השני שהוא קיים. כיון דרצה גובה ממנו. ועיין בהר"ן פרק שבועת הפקדון. אף שנים שלוו מאחד. אין אחד מהן יכול לומר לא נתחייבתי אלא במחצית הממון וכו'. וכל אחד חייב בכל ועיי"ש בש"ג סק"א. הא דאמרינן א' שהלוה לשנים כו'. הרמב"ן כתב כו'. יפרע ממי שירצה. והיינו מ"ש הטור רס"י ע"ז. אבל הרמב"ם כתב. ולהש"ג צ"ל אבל הרמב"ן כתב. והיינו כמ"ש הרא"ש בפ' שבועת הפקדון סס"י ב' בשם הרמב"ן. וכ"פ הטור ברמזים שם. והב"י רס"י ע"ז הקשה על הטור שאין כן דעת הרמב"ם. אבל לפמ"ש הש"ג שצ"ל אבל הרמב"ן כ' לק"מ. ועיי"ש בסי' ע"ז בד"מ סק"א. דאף לבעה"ט שם מ"מ אם נעשו ע"ק זל"ז. פשיטא דיכול לגבות מאיזה מהן שירצה. וכיון שהוא לכתחלה לוה שלו מהכ"ת* לגבות מפני שיש לוה שני ומת הלוה. הרי בשביל זה ביקש להיות רצה מזה גובה רצה מזה גובה. וכמ"כ מדברי רש"י פא"נ דע"א ע"ב. הובא בב"י ביו"ד רס"י ק"ע. דישראל שלוה מהנכרי בריבית אסור לישראל להיות ע"ק. שכיון שיכול לתבוע מע"ק תחלה. הרי הוא כמו שלוה מהנכרי ברבית והוא נוטל מישראל חבירו הרבית וכתב הה"מ בפ"ה מהל' מ' דין ה'. ששאר המפרשים ס"ל כפרש"י. אבל הרשב"א ז"ל כ' שערב שלהם הי' שלוף דוץ כו'. אבל אם קבל עליו לתבוע מאיזה מהן שירצה. ויהי' דינו כע"ק שלנו ה"ז מותר עכ"ל. וכ"כ הנ"י שם. ועיי"ש בלח"מ. ועיי"ש בשט"מ. שהאריך בדין זה. דבקבלן נמי לא על הקבלן מתרבה הרבית כ"א על הלוה. אלא שיש לו רשות לגבות בין מזה בין מזה. וכשגובה מקבלן וחוזר קבלן וגובה מן הלוה מה שנתרבה עליו ופרע מחמתו הוא שחוזר וגובה מן הלוה עכ"ל. וצ"ל הטעם מ"מ שהרי הלוה קיבל המעות מן הנכרי לכן עליו נתרבה. וזה שייך לענין רבית שעליו נתרבה. אבל לעולם הו"ל הקבלן כמו לוה. וכש"כ לפרש"י מבואר דהו"ל כמו לוה ממש ועיי' ט"ז וש"ך שם דהו"ל ספיקא דדינא. איך קיי"ל. וכיון שכן שייך ע"ז לומר הבו דלא לוסיף ____________________________________________ *)כנראה צ"ל:

שלא לגבות. _____________________________________________ עלה. ועיי"ש ביו"ד סי' ק"ע בב"י גבי נכרי שלוה מישראל אוסר הר"ן אף לדעת הרשב"א להיות ישראל ע"ק עבורו. משמע דאף להרשב"א חשוב הע"ק קצת כמו לוה:

קיצור. מ"ש הבו דלא לוסיף עלה הוא. י"ל דווקא גבי ערב. אבל בקבלן כיון שחל עליו החוב כמו על הלוה הו"ל כמלוה לשנים דרצמ"ג ורצמ"ג. די"ל דאף שמת לוה א' לא נתחייב שבועה ללוה הב'. ועיין בהר"ן בפ' שבועת הפקדון ולפירש"י שבב"י [יו"ד] רסי' ק"ע נראה ודאי הדין כן. ואף להרשב"א שם אין הכרח להיפוך: