ג

ועוד אפשר לומר בישוב דעת מהר"מ באופן אחר והוא בהקדים פי' הסוגי' בענין נסכא דר' אבא שרש"י ותוס' בשבועות ל"ב ע"ב מחולקי' בזה דרש"י פי' הטעם שאינו יכול לישבע שלא חטף להכחיש העד משום שהודה שחטף ומ"ש בגמ' ה"ל כגזלן היינו כגזלן לגבי שאר שבועות כו' ה"נ הוא אינו יכול לישבע שהרי הודה ואחריו נמשך הרשב"ם בפ' חזקת הבתי' דל"ד ע"א ד"ה לישתבע אבל בתוס' בשבועות שם פי' הוה לי' כגזלן משום דכל דבר מחזיקין לי' בחזקת מי שהי' בידו ואם היו שני עדים לא הוה מהימן לומר דידי חטפתי השתא נמי כיון דמודה ה"ל כגזלן עכ"ל ופי' מהריב"ל בחידושיו לשבועות כוונת התוס' לומר דהטעם דאינו נשבע דלא חטף לאו משום דכבר טען חטף דאינו חוזר וטוען בהפך ממה שטען בראשונה בב"ד לפי דאיצטרך לדחוק ולומר דמאי דקאמר הוה לי' כגזלן היינו דהאי גברא אצל שבועה זו הוה כגזלן אצל כל שבועות וכדפירש"י ז"ל אלא ס"ל להתוס' דיכול לחזור ולטעון וטעמא דהכא אינו נשבע דלא חטף היינו משום כיון דטען דחטף הרי הודה שגזל הנסכא משום דכל דבר מחזקינן לי' בחזקת מי שהי' בידו וכי היכא דהוי תרי סהדי דחטף לא מהימן לומר דדידי' חטף דמחזקינן כל דבר בחזקת מי שהי' בידו ה"נ כיון דמודה דחטף הוה לי' כגזלן ותו לא מצי למטען דלא חטפי עכ"ל. וצ"ל דהיינו בצירוף העד א' שמעיד שחטף ה"ל כגזלן דאם לא העד הי' נאמן במיגו ונמצא שיש הפרש גדול בין התוס' לרש"י דלרש"י אם רצה לחזור ולטעון אחר שהודה לדברי העד אינו יכול לחזור ולטעון כלל דהא ה"ל חוזר וטוען מחיוב לפטור דהא עכשיו הוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וכשיחזור ויטעון לא חטפתי נפטר מממון ומחוייב שבועה וכדלקמן אבל להתוס' הי' יכול לחזור ולטעון והטעם י"ל כיון דמעיקרא ג"כ לא הי' עליו אלא חיוב שבועה רק שאינו יכול לישבע ועכשיו חוזר בו ג"כ לחיוב שבועה אין זה נק' מחיוב לפטור אלא הטעם שאינו יכול לחזור ולטעון כאן משום דה"ל כגזלן ולכן שפיר דקדק מהר"מ משיטת התוס' דין זה דהיכא דעד א' מסייע לתובע נוטל בלא שבועה דהרי להתוס' יכול לחזור ולטעון לא חטפתי ומה דלא מהימנינן לי' משום דה"ל כגזלן וחשוד על השבועה וא"כ ידוע דבחשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל כי משנה שלימה היא ואלו נשבעין ונוטלין שכנגדו חשוד על השבועה כו' וא"כ קשה אמאי הכל מודים בעד אחד דר' אבא שהעד חייב קרבן וכדפי' מהר"מ בתשו' הנ"ל וז"ל וכגון שבשעה שהשביע את העד כבר אמר חטפתי ודידי חטפתי דאי אכתי לא אמר מידי א"כ ה"ל גורם לממון דמצי אמר סהדא מאן לימא לן דהוה מודה דחטיף ודידי' חטף שמא יאמר לא חטפתי וישבע להכחישני עכ"ל והשתא אף לפ"ז עדיין אין כאן חיוב גמור רק גורם לממון דהא העד יכול לומר אולי יחזור ויטעון לא חטפתי והגם שלא יהי' נאמן בשבועה דה"ל כגזלן עכ"ז תתחייב אתה לישבע שחטף ומי יימר דמשתבע שאע"ג שהעד עצמו יודע שהאמת כדברי התובע עכ"ז י"ל מי יימר דמשתבע דכה"ג אמרי' שם בהדי' גבי שכנגדו חשוד והיינו שמא לא ירצה לישבע אף שבועת אמת ולכן מוכיח מזה דעד א' מסייע לתובע פטור משבועה וע"כ לא הי' התובע מחוייב לישבע כיון שהעד מסייע לו ולכן הכל מודים בעד א' דר' אבא:

ולפ"ז י"ל דגם השגת הב"ח והט"ז והתומים על רמ"א לק"מ דגם לדידן דקיי"ל בנ' ידענא ונ' לא ידענא שאין כנגדו נשבע ונוטל מ"מ הא בחשוד על השבועה לכ"ע שכנגדו צריך לישבע ועיקר הוכחת מהר"מ מעד א' דר' אבא היינו משום דה"ל כגזלן וחשוד וכנ"ל מיהו יש לדחות דהכא אין לפטור העד אלא ע"י תרי מי יימר היינו שמא יחזור בו הנתבע ויטעון לא חטפתי ושמא לא ישבע התובע אף שבועת אמת וי"ל תרי מי יימר לא אמרי' וכל זה לשיטת התוס' אבל לשיטת רש"י ורשב"ם בענין פי' ה"ל כגזלן אין שום הוכחה לדין זה שהרי אין שייך כאן ענין שכנגדו חשוד על השבועה רק שבועה שאינו יכול לישבע וכן בחידושי הריטב"א בשבועות לא גריס כלל ענין ה"ל כגזלן. וז"ל יש כאן ב קצת הנוסחאות כיון דאמר חטפי ה"ל כגזלן כו' ואין גירסא זו נכונה וליתא בנוסחי דייקני עכ"ל וכ"ה בהרי"ף פ' חזקת וכ"כ בחידושי הרמב"ן שם ועמ"ש לקמן שי"ל דגם להתוס' אין מוכרח דין זה דמהר"מ ועוד דהא גבי חשוד ס"ל למהר"מ דאין עד א' המסייע פוטר את התובע מהשבועה ועוד קשה קצת על מ"ש מהר"מ שם וא"ת לעיל דפריך אילימא דחשוד לוה כו' אבל בחשוד כו' הוה נפיק ממונא כל שעתא אפומא דחד סהדא כו' ונמצא שהי' קם עיקרו לממון כו' עכ"ל וקשה הרי בשניהם חשודים נוטל התובע ע"י עד א' בלי שבועה כמ"ש בגמ' שם וא"כ העד א' קם עיקרו לממון ומדלא אמרינן הכי עכצ"ל דזה חשיב רק קם לשבועה אלא לפי שלא יוכל לישבע מחוייב ממון אף שחבירו ג"כ א"צ לישבע וא"כ גם כשרק הנתבע חשוד י"ל כיון דהעד בא רק לחיוב שבועה אלא מפני שאינו יכול לישבע משלם אף שהתובע א"צ לישבע והגם שיש לחלק דהכא מה שהתובע א"צ לישבע זהו מחמת העד מ"מ סוף סוף הא מוכח דאף היכא דבעדותו מחייב ממון תומ"י אין זה נק' קם לממוו כו' ועוד דבנסכא דר' אבא מאחר דלמהר"מ מיירי שהוא טען תחלה אין חטפתי ודידי חטפתי א"כ בא העד א' לממון כו':

[קיצור] עוד הי' אפשר ליישב ד' מהר"מ ע"פ פי' התוס' בענין ה"ל כגזלן וכפי' מהריב"ל דאם חוזר בו ואמר לא חטפתי ורוצה לישבע ה"ל חשוד על השבועה כגזלן והא דאין שכנגדו צריך לישבע ע"כ משום שהעד מסייעו אלא שלפירש"י והרשב"ם אין ענין חשוד שייך כאן וכ"ד הרי"ף והרמב"ן והריטב"א וגם לפי' התוס' אין זה ראי' דהא בחשוד מודה מהר"מ דאין עד המסייע פוטר את התובע. אלא גם לתוס' אין זה כלל מטעם חשוד אלא משום דאין טוען וחוזר וטוען בכה"ג והב"ח והט"ז והתומים סי' פ"ז ס"ק ה' הכריעו שמה"ת הי' נוטל בלא שבועה כו' וצ"ע גם בזה כי הנה בחידושי הר"ן ושט"מ רפ"ק דב"מ הרמב"ן וגדולי הפוסקי' חולקי' על עיקר דין דגם במודה במקצת אין עד א' פוטר כו' רק בשבועת עד א' כו' ולדבריהם נראה דגם הכרעת הב"ח והתומי' אינו נכון שלדבריהם עד א' רק מחייב שבועה ואינו פוטר יעו"ש. וע' במשנה ס"פ כל הנשבעי' דמ"ה ארשב"ג אם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו ששטר זה אינו פרוע הוא נוטל שלא בשבועה וע' בהגמי"י ר"פ י"ז מה' מלוה סק"ג משמע לכאורה דבעינן שני עדים אז פטור מן השבועה אבל עד א' אינו פוטרו שהרי אומר אם יש עדים וכ"כ בטור סי' ק"ח סט"ז ואם יש עדים שאמר המלוה בשעת מותו שטר זה אינו פרוע נוטלים בלא שבועה משמע ג"כ שני עדים בעינן הא עד א' אינו פוטרו:

שוב ראיתי שהרא"ש פ"ק דב"מ סס"י ג' הביא ראי' זו וכתב דהתנא לא דק בלשונו. (והנה במשנה פ"ב דכתובות דכ"ב ע"א ואם יש עדים שהיתה אשת איש כו' ואם יש עדים שנשבית כו' ומבואר בש"ע אה"ע סי' ז' סעי' ד' אפי' הי' שם עד אחד דנשבית מותרת וכן בסי' קנ"ב סעי' ז' אם יש עדים וכ' הב"ש ס"ק י"א בשם הב"י בשם הרמב"ם דלמד מדתנא במתניתין אם יש עדים משמע דוקא עדים ולא עד אחד מזה נשמע גם כאן ל"מ עד אחד דהא תנא כאן ג"כ עדים עכ"ל הב"ש אלמא לא אמרי שהתנא לא דק בלשונו). ועיין בפירש"י בשבועות דמ"ח ע"ב כשאין לו עדים כו' כשיש עדים כו' ועיין תוספות שם ד"ה שאמר. לכן להרמב"ן י"ל דגם בכה"ג אינו פוטר עד אחד ואף שלענין לפטור דהיינו במודה במקצת יוכל המוחזק לומר קים לי מ"מ כשבא לישבע ונוטל אף בדין שמן התורה פטור כיון שחכמים תיקנו שבועה בנקיטת חפץ אפ"ל שהנתבע יוכל לומר קים לי כהרמב"ן וסייעתו. ולכאו' מדין נסכא דר' אבא לפי' הריב"ם שתפסו הפוסקי' אותו עיקר מובן שכח חיוב שבועה דאורייתא גדול כ"כ עד שגם מגו לא מהני אף לענין שישבע במקומה שבועה אחרת. והנה מגו עדיף מעד א' דהא ע"י מגו מהני לממון ממש משא"כ בעד א' דאינו קם לממון. וכיון דמגו לא מהני לאפטורי משבועה דאוריי' כ"ש דעד א' לא מהני לפוטרו מהשבועה דאי איתא דעד א' מהני לפוטרו מהשבועה לגמרי מכש"כ שיהי' ראוי שהמגו יהי' מהני לפטור משבועה זו כשישבע אחרת שהוא בטענת המגו. ועמ"ש לעיל* בד"ה בש"ע סי' קמ"ה ס"ד ישבע המחזיק כו':

ובעיקר דינו של רש"י ותוס' אם יוכל לחזור ולטעון אחר שהודה לדברי העד היכא דלא שייך לומר ה"ל כגזלן נ"ל שהוא מחלוקת בין הרמב"ם והרשב"א שבב"י סי' ע"ה בענין אם אמר לא לויתי ועד א' מעיד שלוה נ' וחזר ואמר פרעתי שדעת השואל בתשו' הרשב"א ח"ג סי' מ"ט שאינו נאמן דמדמי' לי' לנסכא דר' אבא שהוא מחוייב שבועה להכחיש העד שלא לוה וכיון שהודה שלוה אינו יכול לישבע ובמה שטוען פרעתי לא מהמנינן לי' כיון שהודה תחלה שלא פרע והוא אמרו לא לויתי וכלל בידינו שהאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וכמו דלא מהימנינן לי' בנסכא דר' אבא באו' דידי חטפתי ואע"ג דקיי"ל טוען וחוזר וטוען כל שלא הוכחש בעדים ס"ל להשואל כיון דהוכחש ע"י עד א' אינו טוען וחוזר וטוען וא"כ לפ"ז הוא כדעת רש"י שכיון שהודה לדברי העד אינו יכול לחזור ולטעון ולומר לא חטפתי וכ"ש הוא מה התם שאינו או' בפי' לא פרעתי אלא דהאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והעד ג"כ אינו מכחישו בבירור שפרע אלא שמכחישו באמירתו לא לויתי אמרי' כיון שהכחישו בדבר אחד בממון זה שוב אינו נאמן ____________________________________________ *)בהוצאה זו הוא לקמן סימן כא. _____________________________________________ אפי' בטענה אחרת לחזור ולטעון להכחיש טענתו הראשונה כ"ש בנ"ד בנדר"א שאמר בפי' אין חטפתי והעד אומר ג"כ בפי' שחטף שאינו יכול לחזור ולטעון ולומר לא חטפתי וכדעת רש"י ואין לומר דשאני הכא שהוחזק כפרן ע"פ העד שאמר לא לויתי והעד הכחישו ואמר שלוה משו"ה לא מהימנינן לי' בשום טענה שמכחיש בה עצמו אע"פ שאין העד יודע אם אמת או שקר היא כיון דהוחזק כפרן אמרי' כיון שכבר כפר כן גם עתה הוא כופר משא"כ בנ"ד שעד הנה לא הכפירו העד שהרי שניהם אומרי' בשוה שחטף רק שהוא אומר דידי חטפי ואין העד יודע בזה כלום לכן נאמינו אח"כ באמרו לא חטפתי ע"י שבועה שהרי עדיין לא הוחזק כפרן וכמו עד א' שאדם נאמן כנגדו ע"י שבועה להכחישו הא ליתא דודאי לשיטה זו מוכרחים אנחנו לחלק ולומר דהטעם שאינו נאמן לטעון לויתי ופרעתי כנ"ל לא בלבד מפני שהעד מכחישו מאחר שאדם נאמן להכחיש העד ע"י שבועה כ"ש שראוי שיאומן באמרו פרעתי ושאינו מכחישו בזה (ול"ד לנסכא דר"א דלא מהימן לומר דידי חטפי אפי' במגו אפי' לתירוץ בתרא דתוס' בב"ב וכ"כ הרמב"ן שם דשאני הכא דחזקה דמחזקינן כל דבר בחזקת מי שהי' בידו משא"כ טענה פרעתי הרי מלוה עשוי' לפרעון והראי' שהרי מסיק הרמב"ן שם דלמ"ד הגוזל את חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים מהימן לומר דידי חטפי במגו דהחזרתי). אלא ע"כ הטעם הוא משום שמלבד העד הוא גם מכחיש את עצמו שאמר לא לויתי ולא פרעתי ועכשיו אומר לויתי ופרעתי והתורה לא האמינה לאדם כנגד עד א' בשבועה אלא להכחיש העד בלבד אבל לא להכחיש את העד וגם את עצמו. כן אנו צ"ל לשיטה זו והשתא פשוט דכ"ש הוא נ"ד דנסכא דר"א שלא יאומן לחזור ולהכחיש עצמו ואת העד לומר לא חטפתי שכאן מכחיש עצמו ואת העד בטענה זו שרוצה לטעון וכ"ש הוא מנידון הנ"ל שהכחשת העד הי' בטענה ראשונה והכחשת עצמו הוא בטענה זו ואעפ"כ אינו נאמן וכ"ש כאן כנ"ל הנה לפ"ז יצא לנו שהשואל בתשו' הרשב"א הנ"ל ס"ל כרש"י וכ"ד הרמב"ם פ"ד מה' טוען ה"ח וכן כפרן שבא עליו עד א' וטען שפרע ה"ז מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וכ' המ"מ דדינו אמת וגם הראב"ד בהשגות פי"ד מה' מלוה הלכה י"א הסכים לדינו וביאר הענין כנ"ל בדברי השואל שבתשו' הרשב"א והוסיף לומר ואלו לא הכחישו העד בתחלה אלא שמעצמו הי' חוזר לומר לויתי ופרעתי לא היינו אומרים כבר הודה שלא פרע הואיל ויכול לעמוד בטענתו הראשונה בלא שבועה דאוריי' יכול לחזור מטענה לטענה לפטור ועכשיו שנתחייב שבועה אינו יכול לחזור בו לטענה אחרת הסותרת הראשונה כל שלא ישבע השבועה שנתחייב מן התורה וכיון שבטענתו השני' מודה לדברי העד ה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם עכ"ד בשינוי לשון קצת לתוס' באור והנה נ"ל דכוונ' הראב"ד הוא שמשיג קצת אהרמב"ם לענין הפי' דלהרמב"ם הטעם שאינו נאמן מפני שהוחזק כפרן ע"י שהכחישו העד בטענה הראשונה ושוב אינו נאמן להכחיש עצמו כנ"ל ולהראב"ד לא מן השם הוא זה שאינו מוחזק כפרן ע"פ עד א' אלא מפני שאינו יכול לחזור ולטעון כדקיי"ל דהא דטוען וחוזר וטוען היינו בשלא נתחייב בטענתו הראשונה דחוזר מפטור לפטור אבל לא מחיוב לפטור ונדון זה קורא לו הראב"ד מחיוב לפטור שהוא הש"ד שנתחייב וא"ת ישבע כעין ש"ד שפרע ויהי' מחיוב לחיוב זה אינו כיון דמ"מ מהתורה פטור לישבע שבועה זו שלא פרע ואותה שבועה היתה מוטלת עליו מהתורה וכל שחוזר ממנה נק' מחיוב לפטור כו' ויש נפקותא בין שני הפי' לדינא ע"פ מה שמובן מתשו' הרשב"א שבכ"מ שם הל' יו"ד:

והנה פשוט דגם לשיטת הראב"ד יהיה הפי' בנסכא דר"א כפי' רש"י שמה שאינו יכול לישבע שלא חטף הוא מפני שכבר הודה שחטף ואינו יכול לחזור ולטעון שהרי חזרה זו הוא נקרא מחיוב לפטור והוא באמת מחיוב יותר גדול לפטור מן החיוב שבדינו של הראב"ד שאינו אלא מחיוב שבועה לפטור שבועה כנ"ל אבל בנסכא דר"א כשאמר אין חטפי ובא העד ואמר ג"כ שחטף היה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם והוא חיוב ממון ממש וגדול יותר מחיוב שבועה (כמ"ש הרא"ש בענין עד אחד פוטר מהשבועה שבמקום שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אין עד אחד פוטר שאם היה פוטר הרי הוא קם לממון כו') ולכן אינו יכול לחזור בו לחיוב שבועה ולומר לא חטפתי כי פשוט דמממון לשבועה נקרא מחיוב לפטור יותר ממה שמשבועה לפטור מן השבועה נקרא מחיוב לפטור וכל המשניות דפ"ח דשבועות יוכיחו זה הכלל כל המשנה מחובה לפטור כו' והיינו מממון לשבועה (ואף לפמ"ש הש"ך סי' פ' ס"ק ה' בשם רש"ל דמטענה שכנגדו נשבע ונוטל לטענה שישבע ויפטר לא נק' מחיוב לפטור מ"מ בטענה זו לא היה שכנגדו צריך לישבע כיון שמודה בעצמו שחטף וכנ"ל באריכות ואף לפ"ד רמ"א סי' ע"ה סוף ס"ט באומר איני יודע אם פרעתיך דחייב לשלם בלא שבועה שכנגדו ואם חזר ואמר פרעתיך נאמן מ"מ ל"ד לנדון דידן וכמ"ש הש"ך סי' ע"ט סק"כ דשאני הכא שטוען שבאותו פעם שאומר איני יודע באמת לא ידע ועכשיו נזכר הלכך ישבע שכן הוא שמתחלה שכח ועכשיו נזכר אבל הכא אומר שמתחלה טען שקר ודו"ק עכ"ל וכוונתו ממש לענין כנידון דידן). ונמצא דלפירושם אלו אין להוכיח כלל דין של מהר"מ הנ"ל שהרי כיון שאין הלה יכול להיות חוזר ולטעון אין על שכנגדו חיוב שבועה כלל עד שנשמע שעד המסייע פוטרו אמנם לדעת הרשב"א בתשו' הנ"ל שחלק על השואל והוא בתולדות אדם סי' ר"ו ובח"ג סי' מ"ט והביאה בב"י סי' ע"ה סי"ד וסי' ע"ט ס"ז נ' שחולק על כל המבואר לעיל בין לפי' הרמב"ם בין לפי' הראב"ד שהרי סיים וז"ל א"כ אין כאן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע אלא כאומר לויתי ופרעתי ועד אחד מעידו שלוה ואינו יודע אם פרע אם לאו דאע"ג דמודה לדברי העד אין אומרים בו מחויב שבועה ואינו יכול לישבע עכ"ל ופי' דנאמן בשבועת היסת לחזור ולומר אין לויתי ופרעתי כאלו לא העיד העד כלל דיכול לחזור בו מטענת לא לויתי לטעון לויתי ופרעתי וכן פי' הסמ"ע סי' ע"ט סק"כ דעת הרשב"א:

והנה הגם שבתשו' הנ"ל לא נזכר אלא שמוכיח שבעד אחד מכחישו אינו מוחזק כפרן וכדאמרי' מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן כלומר בפיו ועד אחד ולכן יכול לומר אח"כ פרעתי ואינו דומה לשנים מעידים שהוחזק כפרן ואינו נאמן לומר פרעתי כ"ז אינו מספיק אלא לסתור הטעם שנת"ל בדעת השואל והרמב"ם וכן נראה מלשון תשובה זו עוד שהוא נמשך אחר פי' הרמב"ם ג"כ בענין הטעם באומר לא לויתי ושנים מעידין שלוה משום דהוחזק כפרן דאילו להראב"ד בהשגות פ"ו מהלכות טוען הלכה ב' הרי כתב אין צורך לזה הטעם עכ"ל ור"ל משום שכבר הודה בעצמו שלא פרע ואינו יכול לחזור ולטעון פרעתיך (ועש"ך סי' ע"ט סק"ב שתירץ דכוונת הרמב"ם לומר שאינו נאמן אפילו לטעון פרעתי אחר כך ומיירי שכפר בב"ד וכ"ה ברמב"ם) מ"מ עכצ"ל שהוא מחולק בדין ע" א מכחישו גם ע"פ הראב"ד וס"ל דבכה"ג טוען וחוזר וטוען ודלא כהראב"ד פי"ד ממלוה דלעיל ובטעמו י"ל ב' פנים או שחולק על הגמי"י סוף פ"ז מטוען שכתבו דמשבועה לפטור משבועה נקרא מחיוב לפטור והוא כדעת הראב"ד הנ"ל או הגם דס"ל כוותייהו מ"מ יחלוק בדין זה והוא דזיל בתר טעמא מ"מ קיי"ל דטוען וחוזר וטוען מפטור לפטור לא מטעם מגו שהרי אין מגו למפרע כמ"ש התוס' ריש פ' חזה"ב אלא הטעם דכל דהוא פטור אינו מדקדק בטענות הבאות לפוטרו וחשבינן כאלו לא אמרו כלל כן העלה בנ"מ סי' פ'. ולפ"ז גם שנסכים דמשבועה לפטור נק' מחיוב לפטור היינו משום כיון שחייב עצמו שבועה ע"י טענתו האיך יתכן לומר דחשבינן כאלו לא אמרו כלל ולא דקדק שודאי אדם מדייק מאוד שלא יבא לידי חיוב שבועה וא"כ לא כל הימנו לחזור מטענה זו לטענה שיפטור עצמו משבועה והיינו דוקא בשבועה שנתחייב ע"י טענת עצמו כמודה במקצת ושבועת השומרים וכיוצא אבל בנידון הרשב"א כשאמר לא לויתי לא נתחייב שבועה ע"י טענת עצמו רק שאח"כ בא עד אחד וחייבו שבועה א"כ יכול לחזור ולטעון טענה לפטור מהשבועה משום דלא דקדק בטענתו הראשונ' כיון שהיתה לפטור מהשבועה ולא ידע מן העד שהיה מחייבו שבועה זה נאמר לדעת הרשב"א בתשו' הנ"ל וע"פ שיטה זו אפשר שיש לקיים פי' מהר"י בן לב בדעת התוס' שאם חוזר בו ואומר לא חטפתי הטעם דאינו נאמן בשבועה להכחיש העד לא משום דכבר טען דחטף דהא קיי"ל דטוען וחוזר וטוען וא"כ לא משום שהודה לא יוכל לחזור אלא משום דה"ל כגזלן ר"ל שדין הנסכא ל"ד לדין האומר לא לויתי ועד אחד מעידו שלוה שבהעדאת העד לא היה עליו אלא חיוב שבועה ויכול לחזור בו לפטור משא"כ בדין הנסכא שהיה עליו חיוב ממון משום דכל דבר מחזקינן לי' בחזקת מי שהיה בידו ותו לא מצי לחזור בו לפטור ממון כשיאמר לא חטפתי אף שיתחייב שבועה כי זה נקרא מחיוב לפטור לכ"ע וא"כ גם לפי' זה לא יהיה ראיה לדינו של מהר"מ כיון שגם כוונת התוס' במה שאינו נאמן הוא מפני שהודה תחלה שחטף (בצירוף העד אחד דבלא העד היה נאמן על ידי מיגו דאי בעי אמר לא חטפתי) א"כ שוב אינו שייך שום חיוב שבועה על התובע עד שנצרך לעד אחד המסייע לפוטרו ממנה וכמו שכתבתי לעיל דהיכא שאינו נאמן מחמת שהודה תחלה ואינו חוזר וטוען שוב אין שייך להשביע התובע כי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי וכמו כשיש עדים אינו יכול להשביעו ככה ע"י הודאתו אינו יכול לחזור בו ולהשביעו דחשבינן כאלו באו עדים והעידו כדברי התובע וכ"כ בבעה"ת שער י"א חלק א' דין ב' (ואפשר דמהר"מ סובר דגם מחיוב ממון שע"י שמחוייב שבועה ואי"ל יכול לחזור בו לחיוב שבועה וא"כ מ"ש ה"ל כגזלן היינו כפשוטו דחשוד על השבועה וא"ש הוכחתו):

ואין לדקדק מל' הרמב"ם דפ"ו מטוען ה"ג מנה הלויתיך כפר בב"ד ואמר להד"מ ובאו שני עדים שלוה ממנו ופרעו והמלוה אומר לא נפרעתי ה"ז חייב לשלם כו' ואין המלוה חייב שבועה שהרי הוחזק זה כפרן וכבר כתבתי לעיל שהראב"ד השיגו וכתב אין צורך לזה הטעם עכ"ל ור"ל כיון שאמר שלא לוה הרי הודה שלא פרע וממילא שזה פטור משבועה. ומדלא כ' כן הרמב"ם יש להוכיח לכאור' דאין המלוה נפטר משבועה עי"ז אלא דייק משום דהוחזק כפרן ובכל מקום שהוחזק הנתבע כפרן בממון זה א"צ התובע לישבע הא לאו הכי לא אבל באמת אין זה ראיה חדא שיש לתרץ כוונת הרמב"ם כמש"ל בשם הש"ך סי' ע"ט ס"ק ב' ואי תימא שינויי דחיקא משנינא לך הנה לפנינו תירוץ מרווח ע"פ מ"ש בתומים סי' ע"ט סק"ב ומיירי שמחזיק בטענתו לא לויתי וע"ז היה המלוה מחוייב שבועה אף ע"פ שבאו עדים שאמרו לוה הרי הם שקרנים לדברי המלוה שאומרים פרעו והוא או' לא נפרעתי משו"ה הוצרך לטעם כפרן משא"כ בנידון דידן דהודאת בע"ד מסייע להמלוה בתחלה הרי הודאת בע"ד כמאה עדים כשרים דמי ופטור משבועה לכ"ע:

העולה מכל הנ"ל לדינא א) דינו של מהר"מ לענין עד אחד מסייע להתובע אין להוכיח מן הגמ' הנ"ל הן לפירש"י הן לפי' התוס'. ב) לענין אם טוען וחוזר וטוען היכא שעד אחד מכחישו היכא שבטענתו הראשונה היה ע"י העד משאיל"מ ועכשיו בא לחזור בו לחיוב שבועה לכ"ע לא מהימן והיינו נסכא דר"א. ג) היכא שבטענתו הראשונה היה חייב ממון מספק כגון באומר איני יודע אם פרעתיך נחלקו בו רמ"א ורש"ל לרמ"א נאמן ולרש"ל אינו נאמן ונ"ל דה"ה בנ' ידענא ונ' לא ידענא אם חזר ואמר נזכרתי. ד) היכא שבטענתו הראשונה היה שכנגדו נשבע ונוטל יכול לחזור בו לטענה שיהיה נפטר ממון ע"י שבועה (רש"ל וש"ך). ה) היכא שהיה מחויב שבועה בטענת עצמו ובא לחזור בו לטענה שיפטר מהשבועה אינו נאמן. ו) היכא שטוען טענה שפטור מן השבועה ובא עד אחד וחייבו שבועה אם יכול לחזור ולטעון טענה שיפטר מן השבועה באנו למחלוקת הרמב"ם והרשב"א והלכה כדברי הרמב"ם דהרשב"א יחידאה הוא בזה כ"כ בס' נ"מ סי' ע"ט ואינו נאמן וכמבואר למעלה שגם הראב"ד חלוק עליו והעיקר כפי' הראב"ד ולא הוחזק כפרן לכ"ע ולכן נאמן לטעון פרעתי אח"כ וגם הרמב"ם דעתו כן ומ"ש כפרן היינו כדפי' לעיל בדברי השואל שבתשו' הרשב"א שאינו נאמן להכחיש עצמו כנ"ל אבל להבא נאמן שהרי אינו מכחיש עצמו בזה וכ"ז ע"פ תשו' הרשב"א בת"א סי' ר"ו וח"ג סי' מ"ט הנ"ל. אבל מתשו' הרשב"א שבכ"מ פי"ד ממלוה הלכה יו"ד מבואר שגם הוא מסכים לדינו של הראב"ד והרמב"ם ואין חולק אלא שלא הוחזק כפרן ע"פ עד א' ונפקא מיניה לענין שנאמן לטעון פרעתי אח"כ אע"פ שהכחישו העד בב"ד אבל לעבר גם הוא מודה שאינו נאמן וכדעת הרמב"ם וכן משמע מתשובתו חלק א' סי' א'ז' וסי' א'צ' וכ"נ מהמ"מ שם שבדין יו"ד הביא שהרשב"א חולק ובדין י"א כתב זה פשוט מכלל דס"ל דהרשב"א מודה בזה ואם כן הרמב"ם וראב"ד ורשב"א ורש"י ותוס' בשבועות כולם עולים בקנה אחד. ז) היכא שאין יכול לחזור ולטעון אין שכנגדו צריך שבועה (ראב"ד פ"ו מטוען הלכה ג'). ח) היכא שהוחזק כפרן בממון זה ע"י עדים אע"פ שהעדים מוכחשים ע"י התובע אם התובע זוכה בדין מחמת שהלוה מכחישם במה שפוטרים אותו אין התובע צריך לישבע (רמב"ם תומים סי' ע"ט ס"ק ב'):