א

סימן יב

עיין בש"ע ח"מ סי' פ"ז ס"ו בהגה"ה וי"א דה"ה בנשבע ונוטל אם יש עד המסייעו נוטל בלא שבועה וכו' הש"ך ס"ק י"ח שהוא מתשו' המיימוני לס' משפטים סי' ס"א ועיקר ראייתו מהא דשבועות ל"ב הכל מודים בע"א דר' אבא כו' והשתא מ"ש מנ' ידענא ונ' לא ידענא דאמרי' מתוך שאיל"מ בשבועה שכנגדו וגבי נסכא דר"א אמרינן מתוך שאיל"מ בלא שבועה שכנגדו אלא ע"כ ה"ט גבי נסכא דר"א דפטור משבועה מפני שהעד מסייע לתובע וכו' עכ"ל. ע"ש שהאריך. והט"ז והתומ' הקשו על רמ"א דלדידן דבנ' ידענא ובנ' לא ידענא אמרי' שנוטל שכנגדו בלא שבועה כדאי' בסי' ע"ה א"כ אזדא לה ראיית מהר"מ שבתשו' מיימוני הנ"ל ולכן השיגו על דין זה ע"ש וכבר קדמם הב"ח בתשובה סי' ס"ד אך באמת צריך להבין שרש ראי' הנ"ל אף גם לשיטת מהר"ם כי הגם שבנ' ידענא ונ' לא ידענא צריך שכנגדו לישבע היינו משום שאין הנתבע מודה להתובע בטענתו שהי' הנתבע מחויב לישבע עליו אילו הי' יכול שהם הנ' השניים ולפיכך התובע נוטל וישבע עליהם. משא"כ בע"א דר' אבא הרי הנתבע מודה להתובע בהטענה שהי' הנתבע צריך לישבע עליו אילו הי' יכול שהרי טענה זו היא לומר שלא חטף שכן הי' צריך לישבע להכחיש העד אילו הי' יכול ועכשיו שאינו יכול איך נאמר שנפסוק כאן כמו בנ' ידענא ונ' לא ידענא דהיינו שישבע התובע שבועה זו שהאמת בהיפך דהיינו שחטף מאחר שהנתבע בעצמו מודה שחטף וא"כ מה יהי' התועלת שישבע התובע כן ללא צורך ולבטלה, וא"כ מאין ראי' להוכיח מכאן שעד המסייעו פוטר לתובע משבועה היכא שהנתבע מכחישו או אפילו מסתפק דשא"ה שהנתבע מודה לו. וא"ת שכוונת מהר"מ הי' כן דכאן הי' לו לישבע שהנסכא שלו ולא כמו שאומר הנתבע דידי חטפתי ומזה נוכיח שעד המסייע פוטרו משבועה זו ונעמיס זה בכוונת מהר"מ. הא ליתא מכמה טעמי חדא מנלן למהר"מ להוכיח כן מאחר שכל עיקר הוכחתו הוא מ"ש מנ' ידענא ונ' לא ידענא. והרי שנא ושנא הוא דשם התובע נשבע שבועה שהיתה חלה על הנתבע משא"כ בנ"ד שנשביעם שבועה אחרת זה לא שמענו עד שנוכיח מזה שע"א פוטרו משבועה וכמו דלגבי החוטף לא אמרינן שיפטר בשבועה דדידי חטפתי במיגו שהי' יכול לישבע ולהכחיש את העד בטענת לא חטפתי. והיינו משום דאין זו השבועה עצמה שהעד מחייבו כדפירש"י בשבועות ורשב"ם והתוס' פ' חזקת כמ"כ לגבי התובע אין לחייבו שבועה כ"א מה שהנתבע הי' חייב לישבע דומיא דנ' לא ידענא ולא שבועה אחרת שלא הי' הנתבע נאמן ומחויב בה. ועוד והוא עיקר שאם כוונת מהר"מ על שבועה זו איך נאמר שהעד פוטר אותו ממנה הלא אינו מעיד ע"ז כלל שהרי אינו אומר רק שראה שחטף אבל אם היא שלו או לאו אינו אומר כלל וכידוע בכל הפוסקים שאין נפקותא כלל אם אומר העד כן או אינו אומר משום דאנן סהדי כי חזקה כל מה שתח"י האדם הוא שלו כי זולת דאנן סהדי גם אם העד הי' אומר כן לא הי' מחשואיל"מ והי' נשבע להכחיש העד ששלו חטף. ומה שנק' משואיל"מ הוא משום דאנן סהדי והרי זה כשנים מעידים שהיא שלו והם הפוטרים אותו משבועה זו ועדות העד אינו מעלה ומוריד כלל:

קיצור. ראיית מהר"מ אינו מובן כלל דאיך שייך שישבע התובע שם מאחר שהנתבע מודה לו שחטף ושישבע שבועה אחרת אינו דומה לדין שכנגדו נשבע: