א

סימן ט

גרסינן בגמרא פב"ת דב"ב דקס"ח ע"ב על משנה מי שנמחק שטר חובו. נקרע (ע"י אדם) פסול. נתקרע (מעצמו) כשר. היכי דמי נקרע ה"ד נתקרע אמר רב יהודא כו'. אביי אמר שתי וערב כו'. והנראה דהפיסול הוא דכיון שנקרע ע"י אדם זהו ראי' ברורה שפרעו השטר וכה"ג. לפי"ז אלו ידענו בבירור שבשוגג ובטעות קרעו אדם י"ל דאינו פסול. אעפ"י שקרעו בידים. וכ"מ בבע"ת שנ"ז ס"ג וז"ל ומסתברא נמי היכא דמתברר בסהדי שבאונס נקרע בלתי שפרע ממנו הלוה כלום כו' לא גרע מנמחק כו'. ופי' באונס י"ל אף שקרעו בידים. דהעיקר תלוי במה שידוע שלא פרע. ומוכח מזה דלא אמרינן שע"י שקרעו נתכוין לבטלו מהיות שטר ומיבטיל. אע"ג דלא פרע ממנו כלום. דומיא דביטול הגט ר"פ השולח גט דל"ב ע"ב. דנהי דאמרינן דגיטא לא בטיל. היינו ע"י דיבור. אבל ע"י מעשה שקרעו י"ל דבטל. דהא י"א דאפילו ע"י דיבור מתבטל. מ"מ מהכא מוכח דאינו מתבטל ע"י קריעה אם לא שפרעו:

קיצור. דמוכח שאין פיסול הקריעה ש"ו משום שמתכוין לבטלו. כ"א מכח דאמרינן שפרעו:

ויש להקשות דבגיטין פמש"א דע"ד ע"א אמרינן איכא בינייהו שנתקרע הגט או שאבד. אלמא דנתקרע פסול. וזהו היפך ממ"ש דנתקרע כשר. וראיתי בבית מאיר סי' קכ"ה ס"כ שכתב ומה דאיתא בגיטין דע"ד ע"ב נתקרע י"ל דשם איירי שנתקרע עד שגופי האותיות אינן נקראים עכ"ל. ועיי' בשו"ע יו"ד סי' ר"פ ס"ס א' ואם נחלק שום אות כו'. אך זהו בס"ת דבעינן מוקף גויל משא"כ בגט וכש"כ בשטר. ועיי' בתשו' מ"ב סי' כ"ג וסי' כ"ד מזה. ע"כ כתב הבית מאיר שגופי האותיות אינן נקראים אזי ודאי בטל הגט:

קיצור מ"ש שנתקרע הגט דבטל פי' הבית מאיר דמיירי שגופי האותיות אינן נקראים:

ואפ"ל ראי' להבית מאיר ממ"ש בתוספתא פרק שני דגיטין נקרע כשר נתקרע פסול. נקרע בו קרע של ב"ד פסול. רשב"א אומר מדבק את הקרעים ונותנו לה ואומר לה בפני נכתב ובפני נחתם. ויש להבין איך אומר בתוספתא נקרע כשר נתקרע פסול היפך הש"ס דב"ב דקס"ח הנ"ל. אלא נראה דפי' נקרע היינו קרע אחד או ב' קרעים. ופי' נתקרע היינו שנקרע לקרעי קרעים ע"כ פסול. ולכן נקרע אינו פסול אא"כ נקרע קרע של ב"ד. והש"ס בב"ב מפרש נתקרע ממילא ולא נתקרע כ"כ כהנ"ל. ועוד קצת ראי' מהמשנה פ"ח דגיטין. כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף הרי זו מגורשת. וי"ל אמאי לא תנא נמחק או נקרע (או נתקרע) או נשרף שזהו שכיח טפי מנמחק. אלא וודאי משום דנקרע אינו נפסל אא"כ נתקרע עד שגופי האותיות אינן נקראים ע"כ אין נתקרע פיסול ברור כמו נמחק או נשרף. והנה בתוספתא דגיטין פ"ה נזכר כמה פעמים דנתקרע פסול. וע"כ צ"ל כפי' הבית מאיר:

קיצור. שיש ראי' להבית מאיר מהתוספתא פ"ב ופ"ה דגיטין ודמדומי ראי' ממשנה פ"ח דגיטין:

והנה בב"י בחו"מ סי' נ"ב סעי' ב'. דס"ל שלא בא אביי לחלוק כו'. וכן פי' הרשב"א בתשו' סי' תש"ח כו'. ומ"מ שם נזכר ג"כ דרך את"ל כדעת הריב"ם שבהג"א והרמב"ם. והה"מ כתב דהעיקר כסברא הראשונה. וכ"פ בשו"ע סי' נ"ב סעי' א' או שקרוע ש"ו. ועיי' ש"ך שם סק"ז על כל הכתב כו'. ולא מסתברא כו'. וקשה מתשו' הרשב"א סי' תשע"ו שהביא הד"מ סק"א שמובן מדבריו שבנקב גדול יכול להיות שהי' בו קרע של ב"ד וזה נטל סביבותי' עד שנראה כנקב א"כ מובן דקרע ב"ד ש"ו א"צ שיהי' על פני כולו. וא"א לומר דמיירי בקרע ב"ד דרב יהודא. דהא כתב הש"ך עצמו סק"ו דשלשתן בעינן. וא"כ כשנקרע במקום העדים וגם במקום הזמן וגם במקום התורף וזה נטל סביבותי'. א"כ לא נשאר שום שטר כלל. אלא ע"כ צ"ל דמיירי בקרע ב"ד דאביי. א"כ מובן שא"צ שיהא הקרע ש"ו על כל הכתב. ועיי' בתומים סס"י נ"ב סק"ה שהשיג ג"כ על הש"ך מתשובת ריב"ש. ומ"מ כתב בקרע קטן לא שייך ש"ו. וראי' מגזיי' לזמן דלא חיישינן שמא הי' קרע ש"ו. וזה נטל וגזיי' כולו. גם הפר"ח באה"ע סי' קכ"ה סס"ק מ"ם השיג על הש"ך מתשו' הריב"ש. והסכים עמו בספר שער משפט סוף סי' נ"ב. והנתי' משפט הביא דעת הש"ך ולא הרגיש:

קיצור. בקרע דפסול היינו כרב יהודא בשלשתן. וכאביי בנקרע ש"ו אעפ"י שלא נקרע על פני כל השטר ומ"מ בקרע קטן דש"ו ס"ל להתומים דכשר:

הב"י כתב עיי' תשובת הריב"ש סי' שפ"ג. ותשובת הר"ן סי' ע"ו. והוא שאלה ששאל הריב"ש מהר"ן בכתובה שהוציאה אשה קרועה לשני' בקרע הנרא' לעינים שנעשה בסכין. ואין בידה כ"א חצי התחתון כו'. ויש ג' טעמים לפסול. א' מפני שנעשה בסכין כהרא"ש. ב'. מפני שאינו מעורה ונקרע לשנים כבעה"ת. ג'. שמא באותו החצי החסר הי' קרוע ש"ו. וכתב הריב"ש אף שמדברי רש"י פ"ק דב"מ ד"ז סע"ב נראה שהמלוה גובה בו אף אם נחלק ונקרע השטר לשנים כו'. התם הוא ש השטר בא שלם לפני ב"ד כו'. ומלשון זה הוכיח הכנה"ג סי' נ"ב בהג"ה אות ז' וז"ל דווקא שבא לפנינו קרוע. אבל נקרע קמן לא. ריב"ש סי' שפ"ג עכ"ל. ומזה מוכח דלא אמרינן שע"י קריעה נתבטל הגט וכדעת הרמב"ם. אך בהריב"ש גופא אין זה מוכרח. שהרי שלם בא לב"ד. והוי לי' כשטר שנמחק שב"ד כותבין לו שטר אחר. מיהו זה קאי רק על שאין עדים בתורף. אבל על שנחסר א"צ לזה כיון שנקרע לפנינו. ומ"מ בתשובת הר"ן סי' ע"ו מפורש כן יותר. שכתב וכן מה שדמית זה לגזייה אין ענין כלל. דוודאי אילו הי' ידוע שנחתך הזמן ממנו שלא בסיבת פרעון או דבר שהוא פוסל את השטר אינו נפסל. אבל כשיצא קרוע במקום הזמן יש לחוש בו שמחמת פרעון או מחילה נקרע ונפסל עכ"ל. הרי דבריו מבוארים דאם נקרע קמן לא. ומבואר ג"כ שפסול הקרע זהו רק שהוא ראי' שהשטר פסול מקודם הקרע שנמחל או נפרע וע"כ קרעוהו. אבל לולי שהי' בו פרעון או מחילה אין ניפסל מחמת עצם הקרע. וכן נראה מלשון הגמרא סוף פ"ט דכתובות דף פ"ט ע"ב. גיטא דנן קרענוהי. לאו משום דגיטא פסול הוא. אלא דלא תיהדר ותיגבי בי' זימנא אחריתי עכ"ל. וכן הכי בגמרא סוף פ"ק דב"מ. שמלשון זה משמע שהקריעה היא רק ראי' ואות שהגט פסול שהוא מוקדם. ועיי' בגיטין פרק התקבל דף ס"ג סע"ב קיבל וקרע. ובתוס' ס"ד ע"א ד"ה וליהמני' דהנך קרעים כו'. ובהר"ן שם:

קיצור. בתשובת הר"ן סי' ע"ו מבואר דאם נקרע הגט או שטר לפנינו וידענו שהגט והשטר היו כשרים קודם הקריע' גם עכשיו הוא כשר. וכ"כ הכנה"ג בשם תשובת ריב"ש סי' פ"ג שהוכיח כן מרש"י פ"ק דב"מ ד"ז סע"ב. והר"ן שם פסל השטר כתובה שלא מהנך ג' טעמים הנ"ל בהריב"ש כ"א משום דנחתך הזמן וס"ל דרב יהודא או או קתני. וע"ז השיגוהו הגי"ת שנ"ז ח"א והש"ך סי' נ"ב סק"ו. ופיסול משום שנעשה בסכין שפסל הרא"ש כתב הר"ן שאין דבריו מוכרחים. ועל פיסול דבעה"ת כתב בשאלה שבהר"ן שם שאפ"ל שלא כ' כן אלא בנקרע כל התורף לא הזמן לבד. ולא משמע כן בבעה"ת שנ"ז ח"א. שכתב ומסתברא דכי בעינן ש"ו או קרע של הזמן ומקום התורף הני מילי דקריעה שטרא מיהו עדיין מלפפא חדא קריעה בהדי חברתא. אבל אי מבדלא ולא אגידא גבי חברתא כלל אלא שנקרע ונבדל מן השטר אותו קרע לגמרי הא וודאי טפי מקרע של ב"ד משוינן לי' ומפסלא שטרא לגמרי עכ"ל. מדכתב דכי בעינן ש"ו כו'. וכבר נתבאר דקריעת ש"ו היינו אפילו שלא במקום הנך דרב יהודא. וע"ז כתב דמ"מ כשנקרע ונבדל לגמרי פסול. ואפשר לומר דלפי משנ"ת דלרב יהודא בעינן שלשתן. א"כ בנקרע ש"ו לא בעינן שלשתן. אבל מ"מ באחד מהנך ג' בעינן. ובכה"ג הוא דאם נקרע ונבדל לגמרי פסול: