ו

ואפילו לפי מ"ש הגאון רז"מ דגוף המעשה מילתא היא. מ"מ י"ל דהיכא דאין חזקה דדינא נכללת בה. ספק הוא אם מילתא היא. ואפילו אם נאמר דמילתא היא לא שייך לומר מיגו ממעשה לדין כיון שהוחזקה כן לענין מעשה הוחזקה גם לדין. כי בדין יש עוד חזקת טומאה נגד. משא"כ מדין לדין אמרינן מיגו. וא"כ כיון שבאותו דין הוחזקה להיתר. לפי שלא הי' חזקה לנגד. ה"ה בדין זה גם שיש חזקה נגד. עיי' הל' סוכה סי' תר"ל. כיוצא בדבר י"ל ברא"ש פ"ד דב"ק סי' ד' שהלכה כרב. לפי שנחלקו בווסתות. וכיון דבשם איפסקא הלכה כרב ויש לדון גם בשור המועד כן. אם שבכאן הי' הלכה כשמואל וכו'. ומ"ש הרא"ש רגיל צ"ע. כי אלו ואלו דא"ח:

אחר כותבי כל זה עיינתי בפרק חזקת הבתים דל"א דלר"נ אין חילוק בין אם הוכחשו העדים באותו עדות או לא. אף עפי"כ מאמינים אותן במה שלא הוכחשו. א"כ י"ל דרבא ס"ל דבאותו עדות לא. היינו מטעם הנ"ל. כיון שחזקת דמים לנגד כו'. אבל ר"נ דלא ס"ל הכי. וכוותי' קיי"ל. ש"מ דס"ל דחזקת העדים עדיפא מחזקת ממון. והיינו כהט"ז. אכן היינו דווקא כשא"א לברר. אבל כשיש לברר וודאי שאין להוציא ממון מהנתבע. כי אז אינה טובה מחזקת הנתבע. וכדאיתא בפ"ק דפסחים. גבי חזקת בדוק. דאעפי"כ מבררינן היכא דאפשר. וכמ"ש הר"ן שם דלא סמכינן על חזקה כשאפשר לברר: