ד

והנה לכאורה יש להקשות על סברא הנ"ל שכתבתי למעלה שאנו דנין על הדבר כמו שהוא מצד עצם וגם אם נמשך מזה קולא בענין אחר התלוי בו לית לן בה. הגם שאם היינו דנין שניהם כאלו הם ענין אחד הי' הדין משתנה וכמו שהוכחתי למעלה מענין שתי כיתי עדים. ומענין ספק רשע שבהג"ה סי' ל"ד סעי' כ"ג. ומענין עדות מיוחדת לדבר שנ"מ בד"נ. ומענין דו"ח בגיטין וקדושין כנ"ל באורך. ויש לכאורה ע"ז סתירה מהא דגרסינן רפ"ק דנדה ד"ב ע"ב. התם איכא תרתי לריעותא הכא איכא חדא לריעותא. פי' שמתחלה הקשו שם מ"ש דגבי נדה אמרינן דיין שעתן ולא מטמאינן לה למפרע מפקידה לפקידה מספיקא שמא עם סילוק ידיה ראתה. כי אמרינן מספק אוקמא אחזקתה שהי' לה חזקת טהרה. ומ"ש מהא דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות. ולא אמרינן העמד המקוה על חזקתו והשתא הוא שחסר. ולזה תירצו דגבי מקוה יש תרתי לריעותא. העמד טמא על חזקת טמא. ובחזקת טהרה איכא ריעותא שהרי חסר לפניך. משא"כ באשה שאין לה רק ריעותא אחת שנמצא דם ומשום ריעותא אחת לא מ רעינן להחזקה שלה ע"כ. והשתא לפמש"ל קשיא טובא. מה זה שאנו דנין המקוה עפ"י מה שנמשך ממנו ותלוי בו ענין הטהרות שאז יש לנו לפסול המקוה למפרע מחמת חזקת טומאה של הטמא המתנגד לחזקת טהרה של המקוה. הרי המקוה הוא ענין לעצמו ויש לנו לדונו בפ"ע ויש לו חזקת טהרה. ובו אין רק ריעותא אחת דחסר לפניך דוגמת אשה הנ"ל. ונעמידנו על חזקתו דעכשיו הוא דחסר ולמפרע היה כשר. ואף שיומשך מזה אח"כ לטהר הטמא שטבל בו למפרע לית לן בה כיון שכבר יצא הדבר בהיתר. והרי זה דומה ממש לכאורה לענין עדים שיש בהם ספק פסול. שאנו מעמידין אותן על חזקת כשרות. אעפ"י שאח"כ מוציאין ממון ע"י מחזקת ממון של הנתבע ולא אמרינן דהוי תרתי לריעותא. העמד ממון על חזקתו. ובחזקת כשרות של העדים יש ריעותא. והיינו מטעם הנ"ל שהעדים דנין אותם כפי מה שהן לעצמן וכיון שבפ"ע יש להם דין כשרות. אח"כ מוציאין ממון ע"י כמו בכשרים ממש. כי הוא ענין בפ"ע. וה"נ דכוותי' נידון המקוה למפרע בכשרות מצד עצמו. ואח"כ ממילא הטהרות יהי' כשרים. כדין טמא שטבל במקוה כשר שאין בו ספק. וקשיא הלכתא אהלכתא. אבל באמת כד מעיינינן שפיר במילתא לית בה קושי' כל עיקר. לפי שענין הריעותא שיש בהמקוה אינו שייך כלל לומר ע"ז שנדון המקוה לעצמו. שהרי עכשיו המקוה הוא פסול בוודאי שהרי חסר. והספק הוא על הזמן אימת נתהווה פיסול זה בו. ואין זה נ"מ עתה להמקוה כלל. ולא שייך לומר שידונו המקוה בפ"ע. כי מה תדון בו הרי הוא פסול בודאי. והספק שבהזמן אינו מעלה ומוריד להמקוה עתה. וא"כ הספק הזה הוא ממש על הטהרות שנעשו למפרע. וכיון שהספק אינו נופל אלא עליהם. הגם שבא מחמת המקוה מ"מ כיון שעליהם בלבד הדין. ע"כ יש לצרף חזקת טומאה שלהם לדינא. שהרי עליהם עיקר הדין. משא"כ בספק עדים הנ"ל. שהדין יש לדונו גם עתה על העדים אם הם כשרים או פסולים לעצמן. ואנו דנין עליהם לבד. ואח"כ מה שנמשך מזה הוא ענין אחר כיון שכבר יצאו בהיתר: