א

סימן ו

עיין ט"ז סי' ל' סעי' ג' שהשיג על הסמ"ע סק"ח בשני עדים שאחד מהם אמר חבית של יין הלוהו והשני אומר של שמן היתה עדותן בטלה. כן פסק שם בשו"ע סעי' ב'. וכתב הסמ"ע שם סק"ח דאפילו לא אמר השני לא כי מיקרי הכחשה דכל שמעידין סתמא אמרינן שאזמן אחד העידו כו'. והט"ז חולק ע"ז. והכריחו לזה ג' קושיות א'. ב'. ממ"ש הטור בשם הרמ"ה סעי' ז'. והב"י סי' כ"ט בשם הר"ן שמתרצין דבריהם היכא דאפשר כו'. ג'. ממה שפסק בשו"ע סי' ל"א בשני כתי עדים שהם מכחישים זא"ז. כל אחת באה בפ"ע ומעידה. אלמא דמספיקא מוציאין ממונא שלא לעשות העדים מוכחשים. ע"כ ת"ד. והתומים הסכים להסמ"ע. ובס' נה"מ הסכים להט"ז. ולפע"ד נראין דברי הסמ"ע עיקר. כי ראייתו ממ"ש השו"ע ס"ג שבסתם דנין אותם כמכחישים היא ראי' חזקה. ומה שחולק הט"ז שבשם אין העדים נפסלים אין בזה די השיב. כי פסול זה שהעדים נעשים נפסלים בנ"ד לא ידענו מה טיבו. הלא אפי' שתי כתי עדות המכחישים זא"ז לגמרי כשרים לעדות אחרת. ואי משום שלא יוכלו להצטרף יחד לעדות אחרת. הרי לדעת רש"י שבתומים סי' ל"א גם יחד מצטרפים. ואפילו לדעת הש"ך שם. מ"מ לא נאמרו הדברים אלא במכחישין זא"ז בודאי. משא"כ בנ"ד שאנו דנין אותן כמכחישים להקל על הנתבע ולא שמענו מפיהם הכחשה ודאית שכשרים בעדות אחרת אפילו שניהם יחד מצטרפי'. או אפשר כוונת הט"ז הוא שהעדים נעשים פסולים לעדות זה שהן מעידים. שנעשית עדותן בטילה כשדנין אותם כמוכחשין. וא"כ הרי גם במ"ש השו"ע סעי' ג' שדנין אותם כמוכחשין מתבטלים ג"כ דברי האומר ש' במנה א' לגמרי כשמצטרפי' אותו עם האומר רי"ש. וכן דברי שאר כל האומר ת' עם האומר ת"ק. ואעפי"כ דנין אותם כמכחישים זא"ז. דהמע"ה. הה"ד בנ"ד. (ומשום דהתם מתקיים במקצת אין לחלק לע"ד). ואפשר שזה יתכן לפי דברי התוס' דעבידי דטעו בהכי משא"כ לשא"פ דהוי הכחשה. אלא משום שיש בכלל מאתים מנה (עי' חידושי הר"ן בשם). אך לפי"ז צריכין אנו לתרץ קושית הט"ז על הסמ"ע. ובאמת י"ל שאין כאן קושי' כלל. והענין הוא. שיש חילוק גדול בין כשעדים כבר העידו עדותם ומכחישים עצמן בדבר אחד. אזי כשאפשר לתרץ דבריהם עד שנפרש בהם פי' שאינם מכחישים עצמם כלל. אזי אנו מתרצים דבריהם. ובין כשהעדים לא פירשו עדותן עדיין. ויש להסתפק אם יכחישו עצמם בדבר שא"א לתרצן או יתחלקו לעדות מיוחדת. כי כשכבר העידו הרי כיוונו עדותן בכמה דברים. ששניהם מעידין שזה הלוה לזה סך אחד. כדמיירי הטור בשם הרמ"ה. אזי בפרט א' י"ל שטעו. משא"כ בנ"ד עדיין לא כיוונו עדותן עד שנאמר שזה יכריח את הפרט א' שנאמר שלא יהיו מוכחשים. וכן הוא בתשו' הר"ן בכיוון העד יחד באמרו תחלה ועתה בכמה דברים. ובפרט א' יש לתרץ דבריו. וא"כ העולה מזה שבנידון דברי הרמ"ה והר"ן שכיח יותר לתלות בתירוץ דבריהם מטעם הנ"ל שכיוונו עדותן בשא"ד. משא"כ בנידון הסמ"ע סק"ח הוא ס' גמור. ובס' אמרינן המע"ה. אך לפי"ז נשאר עדיין קושייתו מסי' ל"א שבשם מספק מוציאין ממון. אבל גם זה לק"מ שבשם כבר השלימו העדים עדותן. ורק שיש ספק בהעדים אמרי' מספק אוקמא אחזקה שהן כשרים. וכמ"ש בסי' ל"ד סעי' כ"ג בהג"ה שם. ולא יכול הנתבע לומר מאי חזית דאזלית בתר חזקה של העדים. זיל בתר חזקת ממון שלי ומספיקא לא מוציאין ממון. דזה אינו. כי הספק שנופל בהעדים אינו ספק הנופל בהממון. כי הוא ענין אחר. שהוא ספק המתיחס בגוף העדים זולת הממון שלו. ולא מחמת הממון שלו נולד הספק בהעדים כ"א מחמת עצמותן ומהותן. ובשם אזלינן בתר חזקת כשרות שלהן. כי אין שייך לומר שחזקה שלו שיש לו ממון יהי' מתנגד לחזקת כשרות של העדים. כי עדיין אין אנו דנין על הממון רק על העדים עצמן ואין חזקה מתנגדת. ולכן נעשי' בחזקת כשרות. ומכיון שיש להם דין חזקת כשרות. אף שאח"כ נמשך מזה שמוציאין ממון מחזקתו על ידם לית לן בה. דומה לזה כתב הב"י בסי' למ"ד סעי' ז' לענין עדות מיוחדת. דכל שאינו דיני נפשות. אעפ"י שנפקא מינה לענין דיני נפשות מצטרפין עכ"ל. והיינו מטעם הנ"ל. שאין אנו דנין הדבר אלא לפי מה שהוא עתה. ולא לפי מה שיהא נמשך ממנו אח"כ. (ועוד דוגמא יש ללמוד זה ממארז"ל בפ"ק דר"ה ע"פ באשר הוא שם לפי מעשיו של עכשיו הוא נדון כו'):