סימן קנח

חרש שאינו שומע ומדבר איזה תיבות בלחש מאד ואמר בלחש מפה לאוזן הסופר והעדים שיכתבו ויחתמו גט לאשתו ובקטנותו הי' שומע מעט ויש ספק איך הי' בשעת קדושין. השיב (א) דכמו אם שומע קול רם לא מקרי חרש אף שאינו מדבר כלל כמ"ש בת' הרא"ש סוף כלל פ"ה הובא טוח"מ וכנה"ג שם. כמ"כ לענין דבור בקול נמוך מאד אף שאינו שומע כלל לא נקרא חרש. ומברכות ט"ו א' לק"מ. ועוד הא דלא ב"ד הוא היינו כשאינו מדבר כלל ועוד כיון דבקטנותו שמע הוי פקח ונתחרש י"ל דגם רבנן מודו בכה"ג. (ב) יבאר שמהמשנה רפ"ק דערכין אין סתי' לזה. וראי' מסנהדרין פבס"ו גם שאינו בכלל הפתאים. (ג) לכאורה ל"ד להא דהרא"ש דהתם שומע הכל ובנ"ד הא אינו מדבר רק איזה דברים אך לפמ"ש הפר"ח שם יש להקל. ובפקח ונתחרש ודאי יש לסמוך על דבור כזה. (ד) ועוד שי"ל שכמ"כ הי' בשעת הנשואין. וחזקה דמעיקרא אין כאן דעשוי' להשתנות. והערות על שו"ע חו"מ סי' רנ"א ושל"ה. (ה) גם י"ל דנעמידנו על חזקה דהשתא לפ"ד הריטב"א בקידושין ע"ט ב'. ועוד דעכ"פ לא הוי רק ס"ק ואתי ס' ומוציא מידי ס'. עוד י"ל מטעם ס"ס. גם הוי ס' הרגיל ומיבמות קי"ג ב' לק"מ. ומסיק להקל במקום עיגון כזה ממש ולעשות הבדיקה דהירושלמי. שוב נתחדש שהמתגרשת אמרה שבעת הנשואין הי' ג"כ שומע לקול רם ומסיק דחד"א אינו חמיר כאיסור שע"פ עדות. ויש להקל מטעם אולי חשיב פקח: