סימן יא

לפראפאיסק ע"ד האשה שהודה גם הנחשד ע"י עישוי גמור. נלענ"ד דאין לאוסרה על בעלה. דרמ"א סי' קט"ו ס"ו דכ' אם הודית כו' הנחשד מצטרף כו' מיירי בהודאה טובה דהיינו כשתהי' הודאה מרצונה הטוב כו' (וטעמו משום דכה"ג שיש עד א' דהיינו הנחשד עם הודאתה לא מקילינן לתלות בנתנה עיניה באחר. ע' פסקי מהרא"י סי' רכ"ב. ובת' רבינו הגאון ז"ל המתחלת אודות האמתלא כו'. וביאורי הגר"א ס"ק ל"א ודו"ק):

ואף גם ע"ז פקפק הרבה הג' מו' יצחק אב"ד דק' ווילנא הובאה תשובתו בס' גאון צבי סי' א'. דכ' היכא דיש עד א'. והיא גם היא או' דנטמאה היא. מ"מ אמרינן דעיני' נתנה באחר כו':

ובנ"ד שההודאה הי' רק ע"י עישוי ה"ז לא נק' כלל הודאה. כדמוכח ממ"ש בק"ע סעי' מב וסעי' שצג ותיד וסעי' קצג קצו. ואם כך אמרו בעדות אשה שמת בעלה דהקילו טובא להאמין לעבד ושפחה וגוי מסל"ת. וגם שבהודאה זו מרע נפשי' לחייב ראשו למלך. דלכן י"ל דקושטא הוא. ועכ"ז ל"ס ע"ז להתיר האשה. כ"ש שאין לאסור על בעלה בהודאה כזו. ואף לפמש"ש בק"ע סקצ"ז אפי' הודו כו' יש מקום כו'. הוא דוקא כשעומד בדיבורו אח"כ כו'. משא"כ בנד"ז לד' הבעל מוכ"ז. ועוד דבלא"ה הדין מפוקפק אפי' בהודאה גמורה כמש"ל. לכן לענ"ד אם יורה כ"ת להתירה הנני נמנה עמו:

ובגמ' דב"ב פ' ג"פ דקס"ז אמרי' כפתי' ואודי'. וכ' הנ"י כו' עיי"ש. אלמא דהודאה ע"י כפי' מהני. י"ל שאני לאוקמא ממונא. דהא נמי מרעינן שטרא אפומא דחד סהדא דמהימן. ולא אסרינן לה לבעלה ע"י ע"א אפי' מהימן כב"ת. אא"כ הבעל עצמו מאמינה. והכא הבעל אומר שאינו מאמין. ע' מהרי"ט חח"מ סי' ק"ד. אפשר לא ס"ל מ"ש הנ"י דלולי ההודאה הי' גובה כו'. גם י"ל דבגמ' מיירי דאחר דאודי עומד בדיבורו אח"כ. כדמשמע ממש"ש אנחא ידאי אמצרא כו':