סימן ט

אמרה טא"ל ורג"ל. והרג"ל לא היו ע"פ ב' עדים או ע"פ הבעל. רק דבתולה א' אמרה כן. וע' תשו' רבינו ז"ל המתחלת אודות האמתלא. דאפי' ע"פ עד א' כשר דטומאה. י"ל דלא מקרי רג"ל. וכ"ש בעד דכיעור. ובתולה דהיינו אשה לאו בר עדות היא. ודאי לא נק' כלל רג"ל:

ועוד דאפי' איכא רג"ל ע"פ ב' עדים. או הבעל בעצמו יודע הרג"ל. מ"מ אם יש טעמא להיתרא (ע' חמ"ח סקט"ו ס"ק כא) אין אוסרים אותה. ובנ"ד הי' קטט בינו לבינה ד' שנים. ורצונה הי' לפטור מבעלה. ויש הוכחה דהע[רמה] בהודאתה. שתיכף אחר הודאתה ביקש אביה מהב"ד שיכתבו להבעל שמחוייב לגרשה. ואף [שהיא] כיחשה. אך אח"כ אחרי החקירות ושבעלה הבטיחה שלא יבגוד בה הודית. והי' מקום לומר [דלא אמרינן] כאן עיני' נתנה באחר. דא"כ למה כיחשה תחלה. די"ל דבערמה עשתה כן להכחיש תחלה כדי שיאמינו דבריה ותאסר על בעלה. וכמ"ש בצ"צ סי' פ"ב (ע' ת' אדמו"ר הנ"ל וצ"צ שם. דלא מקרי רג"ל מהוכחה דקושטא קאמרה בהודאה רק רג"ל על גוף המעשה):

ועוד שמתחלה י"ל שהיתה בושה מלהודות. וסברה שתצא מבעלה בלא"ה מפני שא"א לו לישא אחרת. ואח"כ נמלכה דיותר טוב לבזויי נפשה. שעי"ז ודאי תפטר מבעלה כו'. ואמרה (בכדי להקל מעלי' הבזיון) שעינה אותה בע"כ. רק שאינו אונס גמור. ויהי' מוכרח לגרשה. אך זהו שקר. שא"כ למה לא צעקה והיו שם מי שישמע כו':

ועכ"פ מצד הודאתה וגם הרג"ל ג"כ אינם כלום. ואמרי' דענ"ב. וערומי קא מערמה. ולכן אין לכוף הבעל לגרשה. אך אם הבעל ירצה לגרשה מחוייבת לקבל ממנו גט. מאחר שא' בעצמה שזינתה ואיבדה כתובתה ותוס' (סי' קט"ו ס"ו). וא"כ אפשר דרך עצה נכון לומר לו שיגרשנה. כיון שבלא"ה לא מתדר לי' עמה. וגם א"צ ליתן לה כתובתה כלל:

ועכ"פ משום דברים אין לבייש ח"ו את הנחשד. כיון שמדינא אינה נאמנת כלל ועון גדול הוא ורב ענשו מאד. ע' כיוצא בזה בת' מהרי"ק ש' קפ"ח: