א

סימן תמח

[סיום שו"ת חאהע"ז סי' ר"פ] עוד אינו מובן מ"ש הרשב"א דילמא בהקפדה אמרי דאי לא אף אנן נימא דבקדושין אי אמרה קבל לי קדושין במקום פלוני וקבל לה במקום אחר תהא מקודשת דהא לא תנן בקדושין בדידה עכ"ל. וזה תמוה דמאחר דבגרושין דלאו בדידה תליא ס"ל לרבנן דקפידא הוי כ"ש בקדושין דבדידה תליא כמו בהמקדש. וכ"ז משום דשם מוכרח הלשון דהוי קפידא. דאי לא מה לה לומר קבל במקום פלוני וכנ"ל. אבל הכא דמוכרחת לומר מבעלי. וכן הוא מוכרח לומר לאשתי. א"כ ממה שאמר ליד אשתי ליפוי הלשון אין שום הכרח דהוי קפידא:

והנה הרשב"א עצמו הקיל שם למעשה כשיש עוד צד להקל כשהיה הבעל במעמד כו' שזה כאלו קבלו מיד הבעל. אף שלא קבל מידו כלל כ"א מיד העדים יעו"ש. והיינו לומר דכה"ג ודאי ליכא קפידא. כש"כ בנד"ז שי"ל ד' טעמים דלא הוי קפידא. הא'. משום דאין כאן מקום קפידא ודומיא דאת הולך דחלה שאני. הב'. משום דאינו אומר מדעת עצמו כלל כ"א עונה אחר המסדר. והמסדר ודאי לא קפיד. הג'. משום דחזינן דנתכוין ליפוי הגרושין כל היכא דאפשר. הד'. דהגיע הגט לידה פ"א א"כ על פעם הב' י"ל ודאי אין קפידא: