ב

ומעתה כיון דלהרשב"א כל שלא הי' עדים בסתירה אינו מחוייב מדינא לגרשה ואפשר דהיינו אף אם הי' הקינוי כדין בשני עדים ורק מצוה לגרשה ולפ"ז פליג הרשב"א גם עמ"ש הרמב"ם פ"א מה' סוטה ה"ח וראה אותה שנסתרה כו' ה"ז אסורה עליו כו' או אפשר הרשב"א לא פליג רק בענין שגם הקינוי לא הי' בפני שני עדים ולפ"ז לא יחלוק רק על הדין של הרמב"ם ספכ"ד מה"א דין כ"ה אבל בדין דפ"א דסוטה הנ"ל יודה כיון למשנתינו לר"א אסורה וגם לר"י הרי ראה בעצמו הסתירה וצ"ע ומ"מ אף אם נאמר כן מ"מ בנ"ד שגם הקינוי לא הי' רק בינו לבינה אין כאן איסור גמור להרשב"א רק מצוה לגרשה וכ"ש אם נאמר בהרשב"א כפי' הראשון דמיירי אפי' כשהקינוי הי' בשני עדים דא"כ בנ"ד שגם הקינוי רק בינו לבינה ולר"י אין זה קינוי כלל רק דמספקא דלמא הלכה כר"י בר"י דקינוי בינו לבינה. מ"מ משום הך ספיקא אין להחמיר כיון שהסתירה הי' שלא בפני עדים. ור"י בר"י דמחמיר בקינוי בינו לבינה היינו כשהסתירה הי' בעדים. ואף דהרמב"ם וש"ע אוסרים בפי' בכה"ג ג"כ כמש"ל מ"מ יש לצדד להקל ע"פ דעת הרשב"א ועי' בתשו' מיימוני דשייכי לה' אישות סי' ח' שכ' מהר"מ וז"ל אם אין עדים שראו הדבר מכוער לא אסרינן על בעלה בראיית הבעל עכ"ל וכ"כ שם בתשו' סי' כ"ד דבראיית הבעל לא נתסרה אא"כ יש ג"כ קדל"פ אך באמת זה אינו דאפי' להרשב"א נ' דיש איסור וחיוב לנ"ד להוציאה מחמת הקינוי והסתירה. והנה מקודם נחקור הא דר"ח מסורא דאמר ריש סוטה לא לימא אינש כו' אם הוא רק דרך חומרא ומצוה לחוש לדברי ר"י בר"י אליבא דר"א אבל מדינא לית הלכתא כוותי' וכמ"ש הב"ח סי' קע"ח ס"ד דר"ח מסורא נמי פוסק דבדיעבד הלכה כרבנן כו' אלא דצריך לחוש לכתחילה לדר' יוסי בר"י כו' או באמת מספקא לי' לר"ח מסורא דילמא הלכה כר"י בר"י כפשט לשון הגמ' דילמא הלכה כר"י בר"י דמשמע דהוי ספק ממש ומסתמא קיי"ל כר"ח מסורא דבתראה הוא ואין חולק עליו בגמ' והנה בתשו' הרא"ש סוף כלל ל"ב כ' והלכה כר' יהושע דאמר מקנא לה ע"פ שנים ומשקה לה ע"פ שנים והובא ב"י סס"י קט"ו ומדברי הרמב"ם סוף פכ"ד מה' אישות דין כ"ה משמע דהוי איסור ממש והיינו משום דילמא הלכה כר"י בר"י וכמ"ש ההמגי"ד שם. ומהרש"ל הובא בב"ח סי' קט"ו ס"ח הקשה דברי הרמב"ם אהדדי שבפרק א' מה' סוטה דין א' ודין ח' פסק דבעינן קינוי בפני עדים. והב"ח תירץ דבפ"א דסוטה לא כ' דבעינן ב' עדים אלא כדי שתצא בלא כתובה אבל בקינוי ע"פ ע"א או ע"פ עצמו אע"פ שאסורה עליו לר"י בר"י מ"מ צריך שיתן לה כתובה. ובמחכ"ת ובצדקותו דבריו תמוהים דבהדי' כ' הרמב"ם ספכ"ד וטוש"ע סי' קט"ו ס"ט ואם הודית שנסתרה תצא בלא כתובה והיינו אעפ"י שקינא לה רק בינו לבינה אלמא דמפסדת הכתובה עי"ז שבלא עדים ג"כ לר"י בר"י וכן לדידן משום דמספקא לן דילמא הלכה כר"י בר"י ומזה ראי' דהרמב"ם פליג על הרא"ש וס"ל דדנין זה [ל]ספיקא ממש דילמא הלכה כר"י בר"י דאל"כ לא הי' מפסידה הכתובה וכמ"ש הה"מ שם שמעשי' גורמין לה לאסור לכן תצא בלא כתובה. והחמ"ח והב"ש סס"י קט"ו תרצו דמ"ש הרמב"ם פ"א מה' סוטה כר' יהושע היינו לענין השקאת המים המאררים אין משקין אותה אא"כ הי' הקינוי בפני שנים (ור"ל דמספקא שמא הלכה כר' יהושע לא הי' משקין אותה אלא א"כ הי' הקינוי בפני שנים וכ"כ הגאון מו"ה יונתן ז"ל בספרו בני אהובה על הרמב"ם שם) אבל לענין איסור חושש הוא ג"כ לר"י בר"י אפי' אם הקינוי ע"פ עצמו אסורה לו. וקרוב לזה תירץ בתשו' מהרי"ט הנז' בסופה אלא דהוסיף עוד דאפשר גם ר' יהושע מודה דלענין איסור א"צ עדים. וזה דוחק. עוד הקשה הכ"מ ספכ"ד מה"א אהרמב"ם דמאי אירי' בזה"ז כו' ע"ש [וכן] הקשה מהרש"ל הובא בב"ח סי' קט"ו ומהרי"ט כ' דאגמ' נמי תיקשי ובאמת על הגמ' לק"מ כמ"ש בבני אהובה דלכך אמר ר"ח מסורא לא לימא אינש לאתתי' בזמן הזה. דבזמן הבית שהיו סנהדרין הם יודעים אם הלכה כר"י בר"י נאסרה על בעלה אם הלכה כרבנן אבל בזה"ז נעדרה הלכה על בורי' ויש כאן ספק אם הלכה כר"י בר"י משא"כ אהרמב"ם קשה וע"ש בבני אהובה מה שתירץ אהרמב"ם וכדבריו ממש תירץ בתשו' מהרי"ט הנ"ל במ"ש ומיהו בזמן הבית כו' והבני אהובה ביאר זה יותר משום דעיניה רואות דאין משקין ע"פ קינוי שבלא עדים כו' ע"ש:

[ע"כ מצאתי]: