א

סימן שעה

הנה מתחלה נדבר מדין הקינוי והסתירה שקינא לה ממנו בינו לבינה והיא עברה על קינויו ונסתרה עמו והבעל בעצמו ראה הסתירה וגם היא הודית ע"ז והנה הדין פסוק בהרמב"ם ספכ"ד מה"א דין כ"ה ובש"ע סי' קט"ו סעיף ט' לאיסור וז"ל אמר לה בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני וראה אותה שנסתרה עמו ושהתה כדי טומאה הרי זו אסורה עליו בזמן הזה שאין שם מי סוטה וחייב להוציא עכ"ל. והרב"י סי' קע"ח הביא תשו' הרשב"א סי' תקנ"ז שכ' וז"ל קרוב אני לומר שמי שאומר לאשתו לא תסתרי עם איש פלוני אלא בעדים ונסתרה שלא בעדים אעפ"י שמדין תו' אינה מתגרשת מ"מ מצוה לגרשה עכ"ל הב"י. הרי משמע דהרשב"א פליג אהרמב"ם דס"ל כשלא נסתרה בעדים אעפ"י שהבעל ראה בעצמו שנסתרה אינו מחוייב לגרשה משורת הדין הגמור רק שמצוה לגרשה והרמב"ם וש"ע כ' אסורה עליו וחייב להוציא ובודאי דלא דמי מצוה לחובה. דעוברת על דת אעפ"י שמצוה לגרשה מ"מ אינה אסורה עליו כמ"ש בש"ע סי' קט"ו ס"ב ולכאורה צ"ל מאי טעמי' דהרשב"א דהא לא איברי סהדי אלא לשיקרא וא"כ מאי נפ"מ אם נסתרה בפני עדים או שנסתרה בפני הבעל הרי הבעל לגבי עצמו נאמן יותר מק' עדים וא"כ לדבריו אמאי לא תיאסר עליו מדין תו' ונ' דהרשב"א מוכח לה מהש"ס דסוטה ד"ב ע"ב דאיתא שם הא למשנתינו יש סוף (לדברי ר"א בתמי') זמנין דלא אסתתר ואמר דאסתתר (ואמר ראיתיה שנסתרה) משמע דלרבי יהושע כה"ג אינה נאסרת כלל עליו ועוד דר' יהושע אמר בה ולא בקינוי בה ולא בסתירה הרי הושוו זל"ז וגבי קינוי פרש"י במשנה קמייתא דסוטה דאפי' לר"א אם לא קינא לה בפני שנים אינה נאסרת עליו בסתירתה משמע אפי' באמת קינא לה בינו לבינה לאו כלום הוא. א"כ כמ"כ בסתירה לר"י וכן פרש"י במשנה ר"פ מי שקינא משום סתירה שאין בה שני עדים אינה נאסרת עליו אלא דהתם י"ל דכוונת רש"י לאפוקי בסתירה ע"פ ע"א אבל ע"פ עצמו י"ל דנאסרת עליו מ"מ מקינוי יש ראי' כנ"ל דבקינוי ע"פ עצמו ודאי לאו כלום הוא והרי קינוי וסתירה הושוו זל"ז לר"י וכ"מ מפרש"י במשנה ריש סוטה דלאחר שכ' דלרבי אליעזר בסתירה ע"פ ע"א או ע"פ עצמו שאו' שראה שנסתרה נאסרה עליו עד שתשתה כ' דלר"י צריך שני עדים אף לסתירתה משמע דקאי גם לאפוקי ע"פ עצמו שאינה נאסרה עליו כלל וכ"ש לרבי יוסי בר"י דאומר בה ולא בסתירה א"כ הוי כמו בה ולא בקינוי למשנתינו אליבא דר"א וכ"מ מפרש"י ד"ב סע"ב ד"ה הכא ליכא עיקר שפי' והוא ימצא לה סתירות הרבה משמע בעדים דאל"כ הו"ל נקל לו לומר שנסתרה כמ"ש לענין קינוי. ובזה יתיישב קושיית התוס' י"ט משנה א' פ"ק דסוטה סד"ה ר"י אמאי אמרינן בגמ' בזמן הזה כו' ונדחק לתרץ הואיל שאפשר כו' ע"ש ולהרשב"א א"ש דבסתירה ע"פ ע"א או ע"פ עצמו גם לר"י בר"י לא מתסרא עלי' כלל לכן אפי' אם הלכה כוותי' לא מתסרא עלי' בזמן שבהמ"ק קיים ועמ"ש בב"ח סס"י קט"ו בשם מהרש"ל שאם הודית שנסתרה כו' צ"ע. והא דאמרינן לא איברו סהדי אלא לשיקרא היינו בראה שזינתה וע' תוס' בכתובות ד"ט ע"א ד"ה ומי אמר ר"א דקס"ד דמקשן דאפי' בזינתה כו' אלא דלדינא זה אינו דהביאה אוסרת בין בעדים בין שלא בעדים וע' תוס' קדושין דס"ו א' והיינו בודאי ביאה דוקא משא"כ בסתירה שהאיסור רק משום רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה ע"ז י"ל דדוקא כשנסתרה בפני עדים זהו חציפות ופריצות גדולה והוי לה רגלים לדבר אבל כשנסתרה בלא עדים י"ל דאינה אסורה לו או שי"ל בע"א דכל שאין עדים וא"א להשקותה גם אינה אסורה לו מדינא והרמב"ם לא מסתבר לי' כלל לחלק בחילוק זה דסוף סוף כשנסתרה אחר הקינוי שהי' כדין י"ל שזינתה ואסורה לו וכ"כ הרמב"ם בהדי' פ"א דה' סוטה ד"ח ול"ד לקינוי דבינו לבינה אינה נאסרת עי"ז דהתם י"ל כשלא התרה כדבעי אינה חושבת זה להתראה כלל מש"ה כשנסתרה אח"כ ה"ז כנסתרת בלי התראה וקינוי משא"כ כשהקינוי וההתראה הי' כדין אעפ"י שהסתירה הי' בלי עדים ליכא למימר הכי דאם לת"ה וכי נאמר שאע"פ שיש עדים בסתירה רק שלא ראתה עדים ג"כ אינה אסורה הא ודאי ליכא למ"ד ומ"ש הגמ' הא למשנתינו יש סוף בתמי' היינו דלר"י צריך ליתן כתובה משא"כ לר"א אין לדבר סוף שאם לא תרצה לשתות לא יתן לה כתובה שאמר שראה שנסתרה: