א

סימן שעד

אשה שאמרה לבעלה שרצונה להתוודות לפני על עונה. ובאה עם בעלה והודית לפני שזינתה עם גוי א' והי' מעשה גמור:

ולי לא הי' באפשרי' להורות לו איסור בפשיטות ע"פ פסק רמ"א סי' קט"ו בהג"ה דאם יש רגלים לדבר נאמנת די"ל דשאני הכא לפי מה שהגידו הבעל וגיסה איך שמעו מהב"ד ששמעו מן ישראלים שהתיישבה עמהם איך לפטור מבעלה ע"י איזו תחבולה כו' א"כ אפילו יש רגלים לדבר יש לצדד להקל דלא מהימנא בהודאתה שהודית שזינתה דהא הח"מ כתב עי' בהרא"ש פ' שני דיבמות אף באומרת טמאה אני לך ואיכא רגל"ד אי איכא טעמא להיתרא כגון דאמרינן אי איתא דעבדא איסורא אירכוסי הוי מירכס אין אוסרים אותה כו' לפי"ז בנ"ד כיון שעינינו רואות שרצונה להפקיע א"ע מבעלה כאשר נתנה עצות בנפשה א"כ זה עדיף מרגלים שלא זינתה דעכ"פ הודאתה לית בי' ממשא כלל דאם חשו לשמא נתנה עיניה באחר מה יענו בידוע שודאי רצונה בזה:

ועוד דעיקר הטעם באומרת טמאה א"ל משום דלא עבידא לבזויי נפשה. ובנ"ד באמת לא רצתה לבזותה. שהרי הי' כוונתה להודות לפנ[י] ותשאר בהעלם דבר כו'. אשר לזאת פסק רמ"א הנ"ל אין מוכרח לאוסרה. כיון דהודאתה גרועה ביותר י"ל דלא מצטרפי הרגלים:

אבל אם בלאה"נ נראה שכנים דבריה. טוב להשיאו עצה שיגרשנה. כי מסתמא ידוע ממנה דברים מכוערים. וזוהי מדת אדם רשע כשאינו מגרשה כו. כמ"ש בהג"א ריש המדיר ומהר"ם במרדכי:

ולפי שאין ידוע לי הענין. ע"כ אמרתי לכתוב להמ"ץ. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. רק בלי פרסום הדבר. ומאתו תצא הוראה בדבר זה: