א

סימן שע

בענין אימתי צריך להיות הריצוי. הנה תוס' מ"ו ד"ה בין כ' היינו בסתמא דשמע ושתק אבל היכא שמיחה כו'. מבואר דכשמיחה ל"מ אפי' נתרצה אח"כ. והרא"ש בסי' ח' כ' ג"כ אבל אי ברי לן דנתרצה מיד כששמע כו'. גם הר"ן כ' ומיהו דוקא בשתק בשעת שמיעה ואע"פ שצוח לאחר מכן (והיינו לרב ושמואל דחיישי' שמא נתרצה בשעה ששתק וה"ה לרבינא בנתרצה בפי' היינו ג"כ בשעת שמיעה). אבל בצוח מעיקרו א"צ גט כו' והטור ב' הרמ"ה כ' ואפילו אם לא נתרצה מיד כששמע אלא שתק ולא מיחה ואח"כ נתרצה הוכיח סופו על תחלתו כו'. והמרדכי סי' תקי"א כ' יש לפרש כששמע האב ושתק אבל מיחה מיד אין לחוש כו'. וסי' תקי"ד כ' וזה שהוציא' מבית המקדש בקולי קולות אין נאמן לומר נתרציתי אם לא יביא עדים שנתרצה מקודם שהוציאה כו'. ועס"י תקט"ו ב' ר"י מועיל ריצוי האב כו' דבשעת קי' הי' רצון כו'. והריטב"א מ"ד ד"ה אתמר כ' והאי נתרצה האב דקאמרינן הכל הולך אחר שמיעה ראשונה כו' ע"ש. ובחה"ר הביא כן ב' תוס'. ושהביאו ראי' ע"ז דהא רב גופי' כו' אביה יכולים לעכב כו' שמא יבא אביה וימחה כו'. והוא ז"ל העלה דה"ל כמתנה ע"מ שירצה אביך ובמתנה בפי' אע"פ שצווח ולבסוף נתרצה מקודשת כו':

מ"ה ב'. שמא נתרצה הבן לא אמרינן. פרש"י. אבל גברא דייקא ונסיב כו'. משמע דאם שמענו שנתרצה הבן אח"כ הוי קידושין. וצ"ע. דל"ד לנתרצה האב. דהתם שהבת המתקדש' קיבלה הקי' רק שצריך ריצוי אב לכך כשנתרצה מהני כפי טעמים דלעיל. משא"כ גבי ריצוי בן דקדושי' דאב אינו שם קידושין כלל. א"כ לכאו' אינו מועיל ריצוי אא"כ מקדש' שנית לומר ה"א מקודשת לי. והרשב"א והר"ן והריטב"א כ' דמיירי בשדכו. ומ"מ כ' הרשב"א ואלא מיהו לפ"מ שפרש"י ז"ל גבי הילך מנה והתקדשי לפ' דדוקא בשעשאו שליח ה"נ כו'. וא"נ הכא שאני וכו'. והרא"ש ס"ו פי' דאפילו נתרצה הבן אח"כ אינו מועיל דצריך שיעשה את אביו שליח. וא"כ לא מהני כאן ריצוי כמו בנתרצה האב בפי' דמהני. וכן חילק שם בהדיא (וזה לא כהרשב"א. אלא דרשב"א מיירי בשדכו). וק' מ"ש הרא"ש אח"כ כלומר גילה כו' וכן מ"ש בס"ז שאם גילה כו' לשדכה כו'. וק' דאפילו בריצוי האב ל"מ אפי' שדיך אא"כ נתרצה אח"כ בפי' ואיך גבי בן יהי' מהני שדיך ומיהו גם בקטנה כ"כ הטור סל"ז ב' הרמ"ה וקטנה שקידשה עצמה למי שגילה האב דעתו שהי' חפץ לקדשה כו'. וע' ב"ח שם סי"ג ס"י. וא"כ למאי דקיי"ל דבקטנה ונערה אפילו שידכה האב להמקדש ל"ח שנתרצה א"כ דין דהרמ"ה ליתא. וק' על הש"ע סעי' י"ב שהביאו. והב"ש ס"ק ט"ז כ' לחלק ביניהן. ועיין בית מאיר שם סעי' י"ב:

ודילמא ארצויי ארצי. ע' רש"י. משמע דאי ודאי ארצי הבן קמי' אביו הוי קדושין ואפילו לרבינא. דמ"ש הגמ' בפירוש אמר וכו' היינו דמש"ה לא חיישי' דילמא ארצוי כו'. וק' מ"ש משדיך האב בתו דל"ח אח"כ שמא נתרצה האב אף שהבת עצמה קיבל' הקי'. ונ' החילוק דהא שהאב גדול ויוכל להיו' שליח לבנו ע"כ כיון שגילה הבן לו דעתו שהוא חפץ בה נעשה לו שליח. משא"כ בקטנה אף שהאב גילה דעתו. אין שליחו' לקטנה. וא"כ א"א לבא ע"ז רק מצד ריצוי דלבסוף. ול"ח שמא נתרצה. וכ"מ בחי' הריטב"א סד"ה הנהו בי תרי. אמנם ק' בנערה אמאי לא מהני בשדיך האב. נימא דהיא שלוח' דאביה. ויש לחלק דהנערה לא בתורת שליחו' באתה. ועוד דלאב אין זכות כ"כ בקידושי בתו כמו לבן שמקדשי' לו אשה. דלאב נפקע ממנו זכותו בה וכו'. והנה ע"פ חילוקי' אלו יומשך דדינו דהרמ"ה שבטוש"ע סי' ל"ז סי"ב ליתא ודינו דהרא"ש בטוש"ע סי' ל"ה ס"ד איתא. וע' בס' המקנה סי' ל"ז סי"ב שגם הוא העלה דלא מהני אא"כ גילה דעתו דניחא לי' בקבלתה. וע' ב"ש סל"ז ס"ק כ"ד שאין דרך לעשות בתו שליח. וזה קרוב להחילוק שנת':