א

סימן שסז

לכבוד אה' ידידיי המאוה"ג המפורסם כש"ת מו"ה ישראל נ"י מ"ץ דק' דריסא. ולכבוד הרב המופלג וכו' מו"ה גבריאל נ"י מדיסנא. ע"ד השאלה דשאילנא קדמיכון וזה לשון השאלה. כאשר הוגבה עדות מפי עדים ע"י ב"ד של שלשה בואם לא יגיד ונשא עונו. אשה אחת שלחה משרתת בתולה ערך בת י"ז שנה לקנות שמרים אצל אשת עושה שכר. ונתנה להמשרתת מטבע שקורין צעהנר. וציותה שתקח בעד פינפער שמרים ופינפער תקח אוש גאב. והלכה המשרתת להאשה הנ"ל ומדדה לה השמרים וקיבלה ממנה הצעהנר ונתנה האשה להמשרתת אוש גאב פינפער אסימון בלא צורה ולא קיבלה והחזירה השמרים להאשה וקבלה הצעהנר בחזרה והלכה לה. והבעל העושה שכר הי' יושב אצל השולחן וקראה בעד החלון ואמר שיש ת"י פינפער טוב. וחזרה הבתולה והלכה אצל האשה ומסרה הצעהנר ליד האשה והאשה מדדה לה השמרים. ועמד הבעל ואמר בפני שני עדים בעת מסירת הפינפער ליד הבתולה הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל. ונתן הפינפער לידה והבתולה קיבלה ושתקה והלכה לה. ואח"כ שחק המקדש. ויאמרו לו העדים מה זה עשית. ויאמר מה בכך יהי' לי שתי נשים. ע"כ המעשה. ועכשיו אומר המקדש שלא כיוון לשם קידושין אלא לשחוק בעלמא. והבתולה אומרת שלא הבינה דבריו. ע"כ:

הנה מפני רוב טרדתי לא הי' הפנאי גורם להשיב אך כעת שהגיעו מכתבו הט' שנית לכן אמרתי שלא לעבור עוד על בל תאחר. והנלע"ד שיש טעמים לבטל קידושין אלו ולומר דאין בהם ממש כלל. ואע"ג שכמה סברות מהתירים דהרב דק' דיסנא יפה סתר כת"ר. עכ"ז נשאר עוד טעמים שיש לסמוך עליהם להתירה בלי גט. וארשום בקצרה. הנה ההיתר של הרב דק' דיסנא כיון דהוא אמר לה הרי את מקודשת ונתן לה פינפער א"כ משנה מפורשת התקדשי לי בדינר זה של זהב ונמצא של כסף כו'. ואין לומר הא קבלה ונתרצית כמ"ש בש"ע סי' ל"ח סכ"ד. כיון דהפינפער נתחייב ליתן לה אוז גאב. א"כ אין כאן שום ראי' דסברא וקיבלה. שהרי י"ל שלא קיבלה רק על המגיע לה. זהו תוכן דבריו:

ולכאורה יפה דיבר. היינו דאף את"ל דל"ד ממש לדין כנסי סלע זו שאני חייב ליכי מפני שלא אמר כנסי סלע זו. עכ"פ אין לנו ראי' דסברא וקיבלה לקדושין. ומידי ספיקא לא נפקא. וא"כ אף שאם אמר הרי את מקודשת לי בפינפער זה הוי ספק קדושין. מ"מ עכשיו שאמר בטבעת זו הרי א"א לקיים הקדושין אא"כ ודאי סברא וקיבלה. וכיון שיש ספק עצום וקרוב הדבר שלא נתכוונה רק לקבל האוז גאב א"כ לא שייך לומר סברא וקיבלה. וראיה לזה מהתקדשי לי בדינר של כסף ונמצא של זהב ולפי' תוס' רי"ד וכ"מ ברשב"א וריטב"א וכ"ד העצמות יוסף דדינר זהב ממש שהוא שוה כ"ה דינרי כסף אפ"ה אינה מקודשת משום דאיכא דניחא ליה בכספא. אף שזהו חששא רחוקה דנהי דניחא לי' בכספא. מ"מ עבור הדינר זהב יקח כ"ה דינרי כסף. אלא אפילו הכי כיון שמצאה הקפידא מקום לנוח אמרינן דאינה מקודשת כיון דלא נמצא דינר כסף כמו שאמר. וכ"ש בנד"ז שיש ספק גדול ועצום יותר דלא סבירא וקיבלה כלל לקדושין יותר ויותר מספק הקפידא מדינר כסף לד"ז כו' דאינה מקודשת כלל מאחר דלא הוי הנתינה כמו האמירה שאמר בטבעת ונתן פינפער כו'. ואעפ"כ למעשה אין לסמוך ע"ז כלל. וכמ"ש כת"ר דמ"מ התם הטעה אותה. ובהטעה אותה הוא דאמרינן דמצאה הקפידא לנוח אפילו בשינוי כל דהוא. משא"כ הכא דלא הטעה כלל אין ללמוד משם. וי"ל דכיון שיש ספק אם סבירא וקיבלה או לא הוי ס"ק מאחר דלא הטעה. וזכר לדבר מהא דאיתא בטור ח"מ סי' שי"א ס"ד. וי"א דודאי בעלמא כו' אלא שמצאה כאן מקום קפידא לנוח כו'. וכדפי' בב"י שם ב' הרמב"ן והרשב"א והה"מ. כיון שטבע ויש לו ריוח בקפידא מצא מקום לתבוע תנאו. וה"נ דוקא כשהטעה אותה אמרינן דיכולה לתבוע תנאה מה שאין כאן דינר כסף כמו שאמר כו'. אבל כשלא הטעה כלל וראתה מה שנתן לה כל שיש ספק דסבירא וקיבלה ה"ל ספק קדושין:

ועוד אני חוכך להחמיר שלפע"ד קרוב הדבר שהבתולה לא ידעה ולא הבינה כלל לשון בטבעת זה שאמר בלה"ק דר"ל פינגעריל. כי מנין לבתולה משרתת שאינה לומדת בחדר להבין לה"ק. ואע"ג שהסכמת הפוסקים דבאומר הרי את מקודשת לא מהימנא לומר שלא הבינה. דהא ודאי כ"ע ידעי דהוא לשון קדושין. מ"מ היינו שמבינה דרך כלל שזהו ענין קדושין. אבל שתבין ג"כ פי' בטבעת זה דר"ל פינגעריל. זה אין נראה כלל. וכיון שכן י"ל שאין שייך לדון ע"ז כלל מדין המשנה התקדשי לי בדינר של כסף ונמצא של זהב דהטעם מפני שהטעה אותה מאחר שקרוב הדבר שלא הבינה כלל שטבעת ר"ל פינגעריל. רק הבינה דרך כלל שאומר לה ענין קדושין. אך בתשו' הרשב"א סי' אלף קפ"ו כ' ואין אומרים בכיוצא בזה לא ידעה ולא הבינה דמ"מ הרי הטעה אותה. עכ"ל. וי"ל דדוקא בהטעה אותה קאמר הכי משא"כ בנ"ז שלא הטעה כו'. ולכן אין לבטל הקדושין מה"ט:

אמנם מה שנראה היסוד העיקרי לבטל הקדושין הוא דיש לדמות דבר זה לדין הברייתא (די"ג) אמר לה כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בו דכל שלא אמרה אין אינה מקודשת. דה"נ מה שקראה בעד החלון ואמר שיש ת"י פינפער טוב ועל ידי זה חזרה הבתולה ליקח השמרים ה"ז כאמר לה כנסי סלע שאני חייב ליכי. ומ"ש כת"ר דדוקא באומר כנסי סלע זה ולא באומר כנסי סלע. הנה דוקא גבי משכון חילקו החמ"ח והב"ש בין משכון זה למשכון סתם. כיון דאפילו במשכון זה הוי ס"ק. אבל גבי חוב שמחזיר לה אדרבה משמע מלשון הב"ש ס"ק י"א דלא הוי קדושין אא"כ לא אמר כלל כנסי סלע שאני חייב לך אלא כנסי סלע. אבל באמר כנסי סלע שאני חייב לך וחזר ואמר לה התקדשי לי כו' אין כאן קידושין. וכמ"ש רמ"א וכ"ז שאמר כנסי סלע שאני חייב לך כו' ולא הזכיר סלע זה. וטעמם ונימוקם עמם דהרשב"א בתשו' ובחידושיו והביאו הה"מ פ"ה הי"ב לא מיעטו אלא כשלא הזכיר כלל בתחלה פרעון כו'. משמע כל שהזכיר שנותן לה החוב הסלע המגיע לה אע"פ שלא אמר סלע זה אינה מקודשת. וכ"כ הלח"מ פ"ה הי"ב כנסי חוב זה שאני חייב ליכי כו' ע"ש. הרי לא כתב סלע זה. ונ"ד מה שאמר שיש לו פינפער טוב אף שלא אמר פינפער זה הוי ודאי כמו כנסי חוב זה כו':

ועוד נ' דלעומת חסרון לשון סלע זה יש בנ"ד מעליותא והוכחה טובא יותר דע"ד אוז גאב קיבלה הפינפער מבנדון הברייתא. דבברייתא היא לא תבעה הפרעון כלל. רק הוא אמר כנסי סלע זה שאני חייב ליכי. אבל הכא הרי היא הקפידה מאד שיותן לה האוז גאב ולא רצתה בשום אופן ליקח השמרים בענין אחר עד שעשתה מעשה והחזירה השמרים מצד שלא הי' הפינפער טוב והלכה לה. ולא חזרה עד שקראה והבטיחה ליתן לה פינפער טוב. א"כ מוכח טובא דמקפדת מאד ליקח האוז גאב. וגם כי היא שליח מבעלת הבית וחזקה שעושה שליחותה. לכן י"ל דכשקבלה הפינפער ודאי מוכח דלאוז גאב קיבלתו. מה שאין הוכחה כזו בדין הברייתא מצדה כלל רק מצידו לבד. לכן אף את"ל דהתם בעינן שיאמר כנסי סלע זה. הכא די באומר כנסי סלע שאני חייב ליכי. כיון דלעומת חסרון זה יש עדיפות טובא מצידה כנ"ל. וע' לח"מ שם מה שחילק בין חוב לגזל. דגבי גזל אע"ג דלא הזכיר תחלה כנסי סלע זו שגזלתי ממך כו'. ע"ש. וכעין זה י"ל כאן. כיון דמוכח מצידה שמקפדת מאד על קבלת האוז גאב לכן אף אם לא דמי ממש לגזל דלא בעינן כלל שיאמר כנסי כו'. אבל עכ"פ בנד"ז שאמר כנסי הפינפער דהיינו כשקראה בעד החלון. אזי יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי. וזהו היסוד העיקרי להקל לפע"ד. ולסניפין יש לצרף מה שאמר בטבעת זה. וגם מה שאומר שכיון לשחוק. דאע"ג דבעלמא ה"ל דברים שבלב כמ"ש בתשו' מיי' סי' א'. מ"מ כאן שהאמירה והנתינה שניהם גרועים. שאמר בטבעת זה והנתינה הוא באמת אוז גאב. ע"כ י"ל שכשטוען שכיון לשחוק אין זה דברים שבלב. רק צ"ע משום דאמר לעדים מה בכך יהי' לי שתי נשים. ומ"מ יש לתרץ דג"ז אמר לשחוק שהרי ידוע שא"א לקיים שתי נשים. ועכ"פ סניף מיהו הויא. ואעפ"כ מפני חומר הנושא איני רוצה כלל לסמוך על הנלע"ד אא"כ יסכימו כת"ר ועוד שני רבנים מופלגי תורה להתירה. אזי הנני מסכים ג"כ להתירה בלי גט כלל. ואם לאו יהיו דברי בטלין: