א

סימן שמח

ע"ד דבדיק לן כבוד אדמו"ר הרב שי' לעיין בגב"ע שהביא מק' טשארנביל הנמסר לו מבד"צ דשם. בשני אנשי' שהלכו אשתקד בספינה אחת ונטבעו וחפשום ולא מצאום. ואחר ט"ו חדש בא ערל א' והגיד שמצא א' מהם נקרא בשמו ר' יונה וקשרו אצל פארום. והלכו שני יהודים ומצאוהו פניו למטה בתוך המים והכירוהו מיד ע"י סימני גופו הגרועים. אך כשהפכוהו לא הכירוהו בצורתו. רק שהאשה אמרה סימני כל מלבושי בעלה טרם ראותה. ואח"כ באו עוד שלשה אנשים ואמרו שהכירוהו בפרצוף פניו והיינו כי הא' אמר שהכירו קודם שבאו השני אנשים. ושנים אמרו שהכירוהו שהיו בעת ראיית האנשים אשר לא הכירוהו. והיתה מצות אדמו"ר עלינו לעיין רבא במילתא דתקנתא להעגונה אשת הר"ר יונה הנ'. ואם אמנם ידענו מיעוט ערכינו שלא הגענו למדה זו ליטול את השם לכתוב ולהשיב תשובתינו למרחק. מ"מ אין מסרבין לגדול:

והנה לכאורה אין כאן מקום לספק בהיתר אשה זו. דלמאי ניחוש לה. אי משום שקצתם לא הכירו הרי המכירים היו הרוב. ובאומדנא אזלי' בתר רוב דיעות כדאשכחן בפ' בתרא דיומא (דפ"ג ע"א). ובפרט שא' מהם הכירו קודם שבאו האנשים האחרי' וכבר הפכו לראותו ואולי אשתהי שעה מועטת בין ראייתו לראיית האחרים דבשעה מועטת נמי משתנה קצת כנודע. שהרי י"א דכל השיעור דאשתהי היינו שעה מועטת. אבל בשעת ראיית הערל ל"ח לספק אשתהי. אע"פ שראוהו צף ע"פ המים לא חיישי' דילמא לא היו המים צפין על פניו כדמוכח בהגמ"יי פי"ג מה"ג בהג"ה גדולה. וכ"כ בתשו' ב"ח החדשות סס"י ס"ג בתשו' הגאון מו"ה אברהם ז"ל עפשטיין. ואף שיש לחוש עוד מדלא הכירוהו השני אנשי' גם אותן שהכירוהו לא הכירוהו בבירור בהשקפה ראשונה. ודילמא מעיקרא ספוקי מספקא להו ולבסוף נמנו וגמרו שהוא זה. ובכה"ג נסתפק מהריב"ל כמ"ש בק"ע סי' ס"ד. אך המעיין בתשו' מהריב"ל ח"ג סס"י ד' יראה שנטה להקל גם בנדון שלו. וא"כ עכ"פ בנ"ד אין להחמיר. מיהו הב"ח בתשובותיו סי' ע"ב החמיר ג"כ בכה"ג וז"ל והא ראי' שהעד המעיד שהי' מכיר אותו מלפנים העיד שכאשר הראו לו הגוף השרוף וא"ל שזהו דוד טעמוש לא הכירוהו א"כ גם היהודי מסתמא לא הכירו בטוב כו'. אלא שיש לחלק דשאני הכא דהמכירי' הם רוב דעות וכנ"ל. ובפרט שחמיו ראה והכיר קודם השני אנשי' שלא הכירוהו. וכן הערל הכירו מקודם. א"כ י"ל דאח"כ נשתנה קצת ואולי אשתהי קצת בינתיים כנ"ל. ומה"ט לא הכירוהו השנים האחרים:

אפס מה שיש להסתפק בזה... ולכאורה יש לומר דדין זה במחלוקת שנויה דלהמפרשים דברי הרמב"ם במ"ש ואם שהה כו' ונתפח דבדוקא נקט ונתפח דכל שלא נתפח אפי' שהה ביבשה אחר שהעלוהו מן המים ל"ח. א"כ ממילא משמע דאם לא שהה ביבשה אפי' נתפח ל"ח כמ"ש הלחם משנה פי"ג מה"ג (וכ"כ הבאה"ט ס"ק פ"ח ב' כנה"ג). וממילא דה"ה אפילו בשהה זמן מרובה במים. אין חילוק בין זמן מרובה למועט מדלא פי' כמה שיעור זמן מרובה כנ"ל ב' הב"ח. וא"כ היינו כדעת החמ"ח. אבל להמפרשים דאורחא דמילתא נקט. דלפי"ז י"ל דבלא שהה ביבשה נמי אי נתפח אין מעידין עליו וכך נוטה קצת ל' הרמב"ם במ"ש שהרי נשתנה דמשמע דבשינוי תליא מילתא. ודעת רוב הפוסקי' כסברא זו. מיהו בתשובו' הגאון מוהר"י הלוי אחיו ורבו של הט"ז סס"י י"ב נסתפק בדין זה בנתפח היכא דאסקוהו וחזיוהו בשעתי' ומכירין אותו אם מעידין עליו ומסיק לחוש להחמיר. ואפשר שהחמ"ח ג"כ אינו חולק בנתפח ממש אלא דס"ל דכיון דהמים צומתין לא שייך בו נתפח אלא א"כ נרקב ממש ואז א"א להכירו ומש"ה הביא דעת הב"ח דאם אירע שרואים שנשתנה ממש יש לחוש. ומיהו מה שהחמיר הב"ח בחיבורו אפילו בשינוי קצת צע"ג דעכ"פ שינוי דומי' דנתפח בעי'. וראי' לזה ממחלוקת ר"י בן בבא וחכמי' ביבמות דק"כ דתנן התם אין מעידין אלא עד ג"י ריב"ב אומר לא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעו' שוין. ופרש"י יש לך אדם שממהר להנפח. כגון אדם שמן כו'. ופי' הרמב"ם בפי' המשניות והרע"ב דריב"ב פליג גם לחומרא. וחומרא דריב"ב באדם שמן גם תוך ג"י עכצ"ל דהיינו בשרואי' בו שינוי קצת עכ"פ לכל הפחות. דאת"ל דאפילו אינו רואין בו שום שינוי אין מעידין עליו א"כ ה"ל ליתן זמן אחר עד כמה מעידין עליו על אדם שמן. וא"כ רבנן דפליגי עלי' וס"ל דמעידין לעולם תוך ג"י היינו אפילו רואי' בו שינוי קצת. ומסתמא ה"ה במים אפי' יותר מג"י. וא"כ ה"ה אפילו בזמן מרובה כנ"ל. מיהו באמת הב"ח עצמו בתשו' הנ"ל לא כתב לשון שינוי קצת. וכ"מ דעת החמ"ח והב"ש בהב"ח דהשמיטו האי סיומא. וגם מדהשוה הב"ח דעת הש"ג לדעת הב"ח מוכח הכי:

והנה בנ"ד נז' בגב"ע שהעדים שלא הכירוהו בצורתו אומרים ג"כ שהפנים עם החוטם הי' שלימים. ולפ"ז אם לא הי' נתפחי' ממש רק שהי' שינוי קצת ודאי שיש להקל ולסמוך על המכירי' אותו. ומה שלא הכירו אותו השנים הנשארי' י"ל משום שלא הי' רגילי' עמו כ"כ. ובלא"ה לא כל טב"ע של כל אדם שוה. ואפשר אפי' נתפח ממש שיש להקל בנ"ד. והוא משום דבלאה"נ דעת הרא"ש דאותם שלא ראו הטביעה יוכלו להעיד אע"ג דאשתהי אחר שהעלוהו מן הים ואע"ג דבאשתהי אמרי' בגמ' דמתפח תפח. והנה לכל הפירושי' שנאמרו בדברי הרא"ש הי' ראוי להקל לשיטתו בנ"ד משום דהכא איכא שני עדים ויותר שהכירוהו (וע' בחמ"ח ס"ק נ"ה) (וגם ידעי' בלא"ה דאיש זה נפל לתוך המים כמשמעו' הגב"ע. ומבואר בתשו' הב"ח הנ"ל דלהרא"ש והטור כיון דידעי' דפלוני נפל לתוך המים ואחר שלא ראה הטביעה הכירו בט"ע אפי' לא ראוהו מיד ואפי' עד א' מעיד עליו כו' וכ"כ מהר"י הלוי בתשו' הנ"ל. וכ"ש הכא דאיכא שני עדים) דאפילו המחמירי' בע"א שידע מודו בשנים עב"ש. וכיון שכן. אע"ג שי"ח על הרא"ש אפי' בכי האי גוונא מ"מ בנ"ד דלא אשתהי ביבשה כלל רק ששהה במים זמן מרובה. יש להקל אפי' נתפח. כיון דבלא"ה יש מקילי' בזה כנ"ל. ובפרט שחמיו ראה אותו קודם השני אנשים. ואז אפשר שלא נתפח כלל:

ועוד יש לצרף בנ"ד סימני בגדיו שיש כמעט בכולן סי"ב. ודעת עה"ג סי' ע"ב דט"ע גרוע מצטרף עם סי' כליו. והביא ראי' לזה ממשנה דגיטין דכ"ז לפי' הרמב"ם והא"ז והובאו בש"ע סס"י קל"ב. ואע"ג דרוב הפוסקי' חולקי' על פירושם כמבואר בב"ש שם ס"ק ט"ו. וגם בעיקר טעמו של עה"ג משום דט"ע גרוע מהני מדאוריי' יש לפקפק טובא. משום דתלי' באשלי רברבי הרשב"א והריב"ש והובאו ב' הדעות בש"ע סי"ז סכ"ז. מ"מ נ"ד עדיף טפי דאיכא הרבה סי"ב בבגדיו ובפרט בהא"כ. והרי רבו האומרי' דסי"ב מצטרפין. וכ"ש הכא שיצטרפו הרבה סי"ב להטב"ע אף את"ל שהוא טב"ע גרוע. והגם דבבגדיו חוששין לשאלה. מ"מ הרי י"א דצצית לא מושלי אינשי. וגם דבכל בגדיו ל"ח לשאלה כמ"ש בק"ע סי' שפ"ב ב' מהרי"ט. וגם י"א דלשאלה דיחיד ל"ח כמ"ש הח"ץ סי' קל"ד. והיינו שישאל ה' יונה זה בגדיו לאיש אחר שנדמה לו בטב"ע. ואע"ג די"ח עכ"ז. וגם בתוס' דגיטין דכ"ח מוכח קצת דחיישי' לשאלה דיחיד מדמקשה וניחוש לשאלה והתם שאלה דיחיד הוא ליב"ש ששמו כשמו ע"ש. מ"מ י"א עוד דבאם שהי' משך זמן קצר משעה שנפרד מביתו עד שנטבע ל"ח לשאלה כמ"ש הב"ח בתשו' דלעיל וסס"י פ"ו. וכ"ש אם ראוהו שנטבע בבגדיו אלו דל"ח לשאלה לסברא זו אע"פ שנשתהה זמן מרובה מזמן הטביעה עד זמן המציאה. וכ"נ דעת הט"ז. וע' בחמ"ח סק"ס וב"ש שנסתפקו בזה וחומרא גדולה הוא. ועוד דבהצטרף לזה שאלה דיחיד י"ל דהב"ש נמי מודה דאל"כ יהי' כנגדו התוס' שהביא בעצמו דמיירי אפי' בלא מצאו לאלתר. א"ו צ"ל להב"ש דשאני התם משום דהוי נמי מציאה דיחיד. והכי משמע בפני יהושע שם בגיטין דכ"ח א'. ולכן פשיטא דפשיטא דבהצטרף כל הני טעמי שיש להקל:

מסקנא דמלתא דאשת הר' יונה הנ"ל הותרה מכבלי העיגון. ומותרת להנשא. הנלעד"כ יום א' כ"ד אלול תקפ"ג: