א

מ"ש כ"ת לסמוך על סימן מנין עם מקום ההליכה ע"פ תשו' מ"ב סי' מ"ד מ"ה ס"ג הלא טעמו דהמ"ב הוא דס"ל דמנין הוי סימן לגמרי וע"ז ודאי שפיר השיגו הט"ז דלכל היותר הוי מנין סי"ב ומ"ש כ"ת מדין צירוף שני סי"ב היינו סימן מנין עם מקום הליכה הנה מאחר שדין צירוף שני סי"ב אם מצטרפים לסי"מ היא ג"כ מחלוקת האחרונים. ואף דאנן קיי"ל דמצטרפים היינו עכ"פ חיבור כמה סימנים בריאים אבל הכא הם רק שני סי'. גם בסימן דמנין שדא הט"ז נרגא אם חשוב כאן סי"ב דחיישינן שמא נחלף א' מהן. גם מקום הליכה י"ל שאינו סימן בינוני כלל. וראי' ברורה לזה דאין מצטרף כה"ג מהדין שבש"ע סעי' ל"ב שכ' ומיהו אם הי' בו סימן מובהק ביותר כו' ולדברי כ"ת יספיק סי"ב דהא מה שנטבע שם הרי עדיף מהסימן דמקום הליכה אפילו במקום דלא שכיחי שיירתא שהרי הליכה כזו שהלך ונטבע באותו נהר שם זהו לא שכיח ביותר מכל לא שכיחי שיירתא. וא"כ יצטרף סימן זה אל סי"ב שבגופו ומדהצריך הש"ע סי"מ דוקא מבואר דאין מצטרף כה"ג ואף שיש אחרונים שמקילים באמת בנטבע במשאל"ס ע"י סימן בינוני זהו מטעם אחר משום דמשאל"ס הוי דרבנן ובדרבנן סמכינן אסי"ב דרבנן או משום דהא מספקא לן אם סימנים דאוריי' כו' ובמשאל"ס ה"ל הספק בדרבנן וגם ע"ז יש חולקים ואם לא ראו שנטבע ממש רק שנפל למשאל"ס ולא ידענו אם עלה או לא לכ"ע אין מתירין ע"י סי"ב אף שעכ"פ יש כאן צירוף דמקום הליכה שהרי מה שנפל למשאל"ס מקרי הליכה במקום דלא שכיח כלל הילוך כזה ה' ישמרנו. ומדברי שניהם נלמוד דלא מצטרף סימן דמקום הליכה כהנ"ל לסי"ב שבגופו למהוי סימן מובהק. ומהברייתא דיבמות ד' קכ"ב ע"א בקולר של בנ"א כו' ואף לדברי הרמב"ם הי' שם חיבור הרבה סימנים. וגם יש חולקים עכ"ז וס"ל דשם הזכיר הנכרי שמות שלהן ואין שם חידוש דין רק דגמל"ת נאמן כמ"ש בספר סדר אלי' רבה על עיגונא דאיתתא. ואיך שיהי' עכ"פ בנד"ז לסמוך על סימן מנין לבד עם מקום הליכה זה ודאי אינו והוא נגד דעת הש"ע והאחרונים ומ"ש כ"ת דלישנא דאיבע"א ר"פ יש בכור הקילו אף בתחלת עדות יש לומר דהיינו שלא החמירו ביותר אבל לא להקל יותר מהדין זה לשני הלשונות לא הקילו רק בסופה של עדות דהיינו בהמעידים ולא בההכרה: