ד

ומעתה יצא לנו מכאן לכאו' ראי' לסברת המבי"ט הנזכר בק"ע (סי' רכ"א). וכבר נתבאר למעלה שהשב"י ס"ס י"א הביא ראי' לדבריו מהש"ס דפ"ק דפסחים (דף ו') דאמרינן קבר שאבד הוא קבר שנמצא וע' בס' עצי ארזים ס"ק ס"ה שנשתמש בזה ג"כ לענין מ"ש הרא"ש ביהודי שנתלוה עם הנכרי דלא חיישינן לשמא נפרד זה ממנו ונתלוה עמו אחר כו'. ובאמת יש לדחות דלא קרב זא"ז כלל דהתם בפסחים וכן בבכורות (דף כ"ה) ודאי הקבר יש כאן בשדה זו גם עתה ע"כ כיון שנמצא קבר אמרינן שזהו. משא"כ הכא שהספק שמא איש זה אזיל לעלמא בחיים חיותו ואינו אבוד כאן כלל. וכדמשמע בתו' פ"ק דב"מ (ד' י"ח ע"ב) סד"ה נפק דק. אך בסוגי' דכאן דאמרינן זהו שאבד זהו שנמצא א"א לחלק כן דהא הכי נמי יכולים אנו לספק שמא הגט שזרק גררוהו עכברים ומוכח בגמרא דחששא גמורה היא דמהאי טעמא הוי ספק מגורשת בנמצאו ב' וג' מזוזות ולא אמרינן דודאי לא הי' כאן גט כלל וזהו שאבד זהו שנמצא אלא מספקינן שמא הי' גט וגררוהו עכברים כיון דאין לנו ראי' כ"כ מזהו שאבד זהו שנמצא דהא נמצא עוד מזוזה יתירתא מוכח מזה דעכ"פ חששא גמורה היא ואעפ"כ בנמצא מזוזתא חדא אין חוששים לחששא זו מכח ההוכחה דזהו שאבד זהו שנמצא כיון שלא נמצא יותר ממה שנאבד אמרינן זהו שנאבד זהו שנמצא ולא חיישינן לגרירת עכברים. א"כ גם בנידון דהמבי"ט אף שיש לומר שמא היהודי שנאבד ונתעלם מן העין בדרך ההוא אזיל לעלמא חי וזה הנמצא אחר הוא לא חיישינן זה ואמרינן דזהו שאבד זהו שנמצא. ובתשו' אפרים (רסי' י"א) כ' וז"ל דעדיין יש לומר דע"כ לא אמרינן התם חזקה דזהו שנמצא כו' אלא כגון התם בקבר או בחמץ או גבי בעלי מומין שעכשיו אנו מוצאים אותו ממש כמו שהי' בשעה שנאבד בלי שום שנוי ואיכא רגלים לדבר דזהו אותו שנאבד משא"כ בנ"ד שבשעה שנעלם מעינינו הי' חי ועכשיו מת כו'. ואולי היכא שאנו צריכים לומר שזהו שאבד אלא שע"י סיבה נשתנה גם רבי מודה דחיישינן שמא אחר הוא עכ"ל. וכ"ה בסי' ל"ב דע"ד ע"ד ולפ"ז ושם כו' שגם בספר שב שמעתתא עמד בזה וכעין זה כתב ג"כ אדמו"ר נ"ע בתשובתו דף ד' בע"ד וז"ל משום דשאני גט מאחר דידעינן בודאי דיב"ש זה או שלוחו אבד גט ונפל ממנו לארץ כו'. ויב"ש הב' אין שואל ומבקש בפנינו כו'. מש"ה אמרינן מדאורייתא דגט זה הנמצא בארץ הוא מה שנפל מיב"ש זה או משלוחו. משא"כ בעדות אשה שנאבד בעלה חי וזה הנמצא הוא מת. וכמ"ש לקמן באריכות עכ"ל. אך הנה מענין זהו שאבד זהו שנמצא דא מרינן כאן מוכח דלא אמרינן חילוק זה דהא הכא לא נמצא כמו שזרק שהרי זרקו בחזקת שהוא גט גמור ונמצא מזוזה ועכ"ז אנו אומרים שזהו הנמצא הוא שזרק ולא כן הי' כמו שהחזקנו. מכש"כ שי"ל כן על הנאבד חי ונמצא מת או הרוג דהא ע"כ נהרג או מת א' וזה נאבד כאן:

אך באמת נראה דלא דמי כלל נדון דהמבי"ט להך דהכא מתרי טעמי. הא' דזה שנאמר דאזיל לעלמא זהו חששא קרובה ועומד הי' לכך שהאדם הולך בעצמו. משא"כ גרירת עכברים לא שכיח כלל. ועוד זאת שיגררו הגט ולא המזוזה. הב' דהתם עיקר הטעם משום דמזוזתא ביני דני לא שכיח והרמב"ן בחידושיו שם כתב דמזוזתא בי דנא ליכא ור"ל דלא שכיח ביותר. וכיון שכן איכא שני הוכחות לומר שזהו שנמצא זהו שזרק דאל"כ תצטרך לומר שהי' שם מזוזה מה דלא שכיח. ועוד זאת שגררו עכברים את הגט וה"ל כמ"ש בסד"א דכ"א ע"ב ד"ה ואשר נלע"ד וז"ל. ואין לסמוך להתיר ע"י אומדנות אלא בעדות ברורה שהוא פלוני או בסימנים מובהקים מן המובהקים ביותר או בהוכחות שתים גדולות וטובות כההיא דר' ירמי' עכ"ל. היינו פ"ג דגיטין (דכ"ז ע"ב) דאמר מהו דתימא ניחוש דילמא אתרמי שמא כשמא ועדים כעדים. ואדמו"ר נ"ע כתב וז"ל ואין לומר משום צירוף ד' שמות שמו ושמה ושני עדים דזה אינו דהא אפי' בהוחזקו שני יב"ש בעיר א' ושמות נשותיהן שוין נמי לא חיישינן בכה"ג דאמרי מעולם לא חתמנו כו' כמבואר בהדי' ברמב"ם פ"ג מה"ג וכ"ה בהדי' ברי"ף ורא"ש עכ"ל. וה"נ גבי מזוזתא איכא שני הוכחות גדולות. הא' היא עצומה דמזוזת' בי דנא לא שכיח כלל. הב' גרירת עכברים שיגררו את הגט ג"כ היא הוכחה. ע"כ עי"ז מחזקינן שזהו שנמצא זהו שזרק שעי"ז לא נצטרך כלל לומר שהי' כאן מילתא דלא שכיח' שהי' מזוזת' בי דני כי אם שמה שזרק לה הבעל הי' מזוזה וזהו שזרק זהו שנמצא ואין כאן שום דבר דלא שכיח וגם לא נצטרך לומר שהי' כאן גרירת עכברים וכיון שכן שכשתאמר זהו שזרק זהו שנמצא לא תצטרך לומר שהי' מילתא דלא שכיח' ובאם תחוש שלא זהו. תבדה לחדש מילת' דלא שכיחא ועוד דבר. ע"כ מחזקינן שזהו שזרק זהו שנמצא. משא"כ בנדון דהמבי"ט ליכא כל הנך שני הוכחות דאין שייך לומר שזה שנחוש שהמת הנמצא הוא אחר לא שכיח כמו דמזוזת' בי דני לא שכיח. דאף אם נודה שמעשה ההריגה לא שכיח כמו מזוזת' בי דני לא שכיח מ"מ מאחר שעכ"פ נמצא הרוג או מת בדרך א"כ א"א להמלט מזה שהי' הי' המלת' דלא שכיחא הוא וזהו שנאמר שזהו אותו הידוע שהלך בדרך זה ולא אחר זהו רק אומדנא והוכחה א' יש סברא נגד זה ליזל בתר רובא דעלמא. וכמו דאזלינן בתר רובא אף נגד הקרוב. וא"כ אף אם תאמר שזהו ההרוג לא תמלט מלומר שנעשה מילתא דלא שכיח' ואין לך לתלות עליו יותר רק משום שלא תצטרך לומר דאזיל לעלמא דהוא דומי' דגרירת עכברים. ועל הוכחה זו לבד אין לסמוך כלל משא"כ בהא דמזוזת' אם נאמר שזה שזרק זהו שנמצא נרוויח שלא נצטרך לבדות מלבינו ולומר שהי' כאן שום מילת' דלא שכיח' דאין לומר שמה שנצטרך לומר שמה שזרק לה הוא מזוזה הוי ג"כ מילת' דלא שכיח' דזה אינו דשפיר יש לתלות שנתכוין לצעורי לאשתו או לאיזו כוונה. ואדרבה רגלים לדבר שישחק בה מדלא נתנו לה בעדי מסירה שיקראו הגט תחלה וסוף וכמש"ל בשם הפ"י. ועוד מאחר שכת' למעלה שדעת הרמב"ם והרשב"א והש"ע שגם בעובדא דמזוזת' לא תלינן שזה שנמצא זהו שזרק אא"כ לא קראוהו שהוא גט. לכן בלא"ה ס"ל דהיתה רק ספק מגורשת ספק אינה מגורשת ע"כ בכה"ג דווקא מהני ההוכחה. דזהו שנמצא זהו שזרק להשיב הספק אל ודאי אינה מגורשת אבל בנידון דהמבי"ט שבא לעשות מודאי אשת איש לעשותה ע"י הוכחה זו בחזקת היתר זה לא שמענו מעובדא הנ"ל אף היכא שההוכחות שקולות וא"כ מדבריהם יש לכאורה סתירה לדינו דהמבי"ט הנ"ל דמוכח דס"ל דלא סמכינן אהוכחה זו נגד חזקת אשת איש גמור וכמו בקראוהו ועיילי' לבי ידי' אף שיש הוכחות גדולות דזהו שזרק זהו שנמצא ה"ל ספק מגורשת: