ב

אך אעפ"כ הנה לא שהו עליו עד כדי שת"נ ולפ"ד רוב הפוסקים והטוש"ע היא עדיין ספק א"א מדאוריי' אך ע"ז י"ל כיון שנמצא הנטבע במקום מהנהר שנטבע בעלה של זו רק רחוק עשר אמות ממקום הטביעה והנהר יש לו גרעבליעש שאי אפשר שיבוא לשם נטבע מרחוק. א"כ י"ל דבכה"ג כיון שעכ"פ נודע שנטבע שם האיש הזה ולא עלה יש לומר דאמרינן שזהו שאבד ונטבע כאן זהו שנמצא ולא להתירה לגמרי עי"ז כ"א לומר דה"ל מדאוריית' בחזקת היתר כאלו שהו עליו במשאל"ס עד כדי שת"נ. וקודם כל נתחיל במ"ש בתשו' שב יעקב חאה"ע סוף סי' י"א וז"ל. גם העיקר הגדול שיש לסמוך עליו להתיר מה שהביא נמי כת"ר מתשו' מבי"ט הא דנאבד יהודי בדרך שהלך ממקום פלוני למקום א'. ולפע"ד נראה קצת ראי' לזה מהש"ס דפסחים שדה שנאבד בה קבר הנכנס לתוכה טמא. נמצא בה קבר הנכנס לתוכה טהור. שאני אומר קבר שאבד הוא קבר שנמצא דברי רבי רשב"ג אומר תיבדק כל השדה כולה כו'. וידוע דקיי"ל הלכה כרבי מחבירו כו'. ואין לחלק ולומר דהתם עכ"פ ודאי הקבר באותה שדה. משא"כ בנ"ד אף דנאבד באותו דרך עכ"פ לאו ברור הוא שנהרג באותו הדרך עכ"פ יכול להיות שהלך לעלמא. אבל זה אינו הלא רבי ס"ל אפי' נמצא מיד בהתחלת השדה בצד א' אינו צריך לבדוק יותר בהשדה אף דהאי אינו ודאי שנקבר בחלק זה מן השדה כו' עכ"ל. ותי' זה דוחק גדול דעכ"פ בשדה זה הקבר. ובודאי יש לחלק בין זה לאבידת האיש דחיישי' דילמא אזיל לעלמא וכמבואר להדיא מדברי התוס' פ"ק דב"מ (דף י"ח ע"ב) סד"ה נפק וכמ"ש בתשו' אחת ע"ז שחילקו כה"ג ממש בין גט דל"ח לשני יב"ש כיון דידעינן שבודאי אבד הגט כו'. משא"כ במיתה חיישינן לתרי יצחק. כיון די"ל דאזיל לעלמא כו'. ואף לרבא דלא חיישינן לתרי יצחק היינו עכ"פ שידוע שמו ושם אביו אז אמרינן שזהו המת הוא אותו הנאבד ומיירי נמי כשידוע שהלך בדרך זה כמבואר בח"מ (ס"ק ל"ח). אף לדעת הרא"ש שיצא ע"ד לילך לפאס ונהרג סמוך לפאס כו'. אבל בלא שמו וש"א לומר סתם שזה המת הוא הנאבד כיון שהלך בדרך זה לא שמענו מעולם. ואדרבה מוכח משם איפכא דאילו מדאורייתא הוה אמרינן בכה"ג נמי שזה שאבד זה שנמצא א"כ לא הוה פליג אביי כ"כ להחמיר מדרבנן אפי' כשידוע שמו ושם אביו כו'. א"ו משמע משם דלולי שמו וש"א אין כאן עדות מדאורייתא כלל. ואע"פ שידוע שזה שהלך באותו הדרך ונתעלם מן העין לא אמרינן זה שאבד זה שנמצא. והוא קושיא להמבי"ט. אך הנה בפ"ב דגיטין (די"ט ע"ב) איתא ההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו אשתכח מזוזתא מזוזתא ביני דני לא שכיח (וזו היא שזרק לה ואין לחוש שמא גט זרק לה ואבד). והני מילי דאשתכח חדא אבל תרתי ותלת (ואנו רואין שזה לא זרק אלא כתב א'). מדהא הואי (ועל כרחיך חדא הויא התם מעיקרא ומדהא הואי חברתה נמי הואי וזה גט זרק ואימא עככברים שקלוה) עכ"ל הגמ' ופי' רש"י. והרמב"ן בחידושיו כתב וז"ל. פי' עיילה לבי ידיה הוה (ור"ל דאל"כ בלא"ה ה"ל מגורשת ואינה מגורשת). ומשום דאשתכח מזוזתא על כרחו מזוזתא הוא. דבין דני מזוזתא לא שכיח ואין חוששין לה אפי' לכהונה. ואע"ג דלא שכיח נמי במחליף בעיילי לבי ידיה ואפקיה הא ודאי במזוזתא הוא דמזוזתא הות. דמזוזתא בי דני ליכא. וא"נ לא קריוה כלל הוה (ור"ל ולא כאופן הראשון). ואי לא אשתכח מזוזתא מגורשת ואינה מגורשת והשתא דאשתכח מזוזתא אין חוששין לה. וכי אשתכח תרי אמרינן אימור עכברי שקלוה לגיטא ומגורשת ואינה מגורשת משום דאמר הרי זה גיטך וכן פי' הר"ם הספרדי ז"ל. ופי' רש"י ז"ל דכי אמרינן מדהא הוי הא נמי הוה דוקא דחזינן דלא זרק אלא חדא עכ"ל. ומתוך חידושי הריטב"א יבוא ביאור דבריו וז"ל. אמר רב נחמן מזוזתא בי דני לא שכיח. פי' רבינו נר"ו דאם לאו משום הא טעמא אלא שנאבד הגט מגורשת גמורה כיון דאמר לי' הבעל הא גיטך ולא מצינו שהי' נייר חלק כשמואל דאמר לעיל שהבעל מהימן בכך. ולא תתמה שהרי הבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן להבא וכדאיתא ביש נוחלין ואפי' למ"ד דספיקא הוא וחוש לה וק"ל הכי. מ"מ היינו כשלא ראינו שנתן לה כלום אלא שהוא אומר שגרשה אבל כאן שראינו שנתן לה וא"ל הא גיטך בדבר שאפשר לעמוד עליו הוא בהא ודאי מגורשת גמורה היא כנ"ל. אבל השתא דאשתכח מזוזה איכא למתלי דמזוזה היא ובעל משקר ואינה מגורשת כלל ואפי' ריח הגט אין בה כו' והא דאמרינן אבל תרתי מדהא הואי הא נמי הואי וגיטא אימור עכברי שקלוה כלומר ומגורשת גמורה הואי פי' רש"י דדוקא היכא דידעינן דלא זרק לה אלא דבר א' אבל היכא דלא ידעינן תלינן דאיהו זרקינהו לתרווייהו כיון דמזוזתא ביני דני לא שכיח ואינה מגורשת. ויפה כיון עכ"ל הריטב"א. וכדברים האלה מבואר ג"כ בהר"ן וז"ל האי עובדא מיירי בדעיילי' לבי ידי' ואי לאו דמזוזתא ביני דני לא שכיח לא חיישינן דחלופי חלפיה. אבל כיון דלא שכיח אינה מגורשת כלל. א"נ בדלא קריוה עסקינן ואי לא אשתכח מזוזתא ה"ל ספק מגורשת והשתא דאשתכח מזוזתא אין חוששין לה כו' עכ"ל. הנה מבואר מדברי הרמב"ן והריטב"א והר"ן דכח הוכחה זו דמאחר דמזוזתא בי דני לא שכיח. אמרינן זהו שזרק זהו שנמצא מהני לעשות מודאי מגורשת. לודאי אינו מגורשת. דהא הרמב"ן והר"ן מפרשים דעיילי' לבי ידיה ואפקיה. א"כ אם נאבד הגט ולא קריוה אחר הנתינה מגורשת גמורה היא והשתא דאשתכח מזוזתא אינה מגורשת כלל ואפי' ריח הגט אין בו. כמ"ש הריטב"א וכ"כ הרמב"ן שאין חוששין לה אפי' לכהונה. ולפי' השני שכתבו יש לומר לכאורה דלא מהני הוכחה זו אלא הכא שגם בלא הוכחה היתה רק מגורשת ואינה מגורשת דהיינו אילו לא נמצא לא מזוזה ולא גט. היינו מחזיקים אותה בספק גט. ע"כ מהני ההוכחה דמזוזתא בי דני לא שכיח וזה שאבד זהו שנמצא. לעשות מספק הנ"ל לודאי אינו גט. אבל לעשות מודאי מגורשת לודאי אינה מגורשת י"ל לכאורה שאין כח בהוכחה זו. אך באמת אין זה מוכרח די"ל שמה שהוכרחו לפרש וא"נ לא קריוהו כלל הוה. אינו משום דאל"כ כיון שהיתה ודאי מגורשת אין כח בהוכחה זו לומר זהו שזרק זהו שנמצא. אלא משום דיותר מורה המעשה שלא קראוהו כלל וכמו שהרשב"א בחידושיו הקשה על פי' דקראוה והעלה דבלא קראוהו מיירי. אבל לדינא י"ל מודים שיש כח בהוכחה זו אפי' היכא דלולי ההוכחה היתה מגורשת מדאורייתא ולקמן יבואר עוד ראי' לזה מדברי הטור (סי' קל"ה):