ח

סי"ד סט"ו. גיטין פ"ט. וס"ל ודאי כב"ש ס"ק כ"ד. וגם י"ל רק דרבנן לא כמגיד:

סוגיות הש"ס שנתבארו בהשו"ת בתשו' המתחיל ע"ד אשת כהן:

ושם סעיף א' נתבאר קצת הסוגיא ביבמות פרק שני דף כ"ד סע"ב בהא דלשאל[ת]ות נאסרה לבעלה בע"כ וקדל"פ. להנמוק"י והיש"ש רסי' י"ח כל שיש אויבים אמרינן אויבים הוא דאפקוה לקלא ורי"ו נכ"ג ח"ב כ' אבל אם הוציאו האויבים הקול:

אם סתירה חשוב דבר מכוער כמו הנך שביבמות שם הרמב"ם והש"ע רסי' יא אם נעול במנעל חשוב כמו הנך. ומהרמ"ל בתשו' סי' פ' כתב דאפילו נעול במנעל אין זה הכיעור דומה להנך שבגמרא. וכן משמע בתשו' מיימוני דשייכי לה' אישות סי' ח. ואפשר כן משמע ג"כ מתשו' הרשב"א סי' אלף קפ"ז בענין עדי כיעור. וכיעור דחזא האי לא חזי האי:

סעיף ב' נזכר מ"ש ביבמות ר"פ האשה רבה דפ"ח ע"ב איסור כהונה שאני. שפירש הריטב"א שם ג"כ כמ"ש בפסקי מהרא"י סי' רכ"ב דדוקא בתרי ותרי וניסת לאחד [מעידיה]. ותירוץ השני של מהרא"י דחה הבית מאיר סי' ואו ססעי' י"ג עוד כתב דמסתימת הש"ע סי' י"ז סעיף מ"ב דלא חילקו לאסור בנשאת לכהן משמע דדוחים מהלכה התירוץ דאיסור כהונה שאני. כי יש שם בגמרא ב' תירוצים אחרים:

סוגיא דסוטה פרק כשם דכ"ח ודכ"ט ע"א דסוטה שמת בעלה ולא שתתה אסורה לכהונה משם מוכח ג"כ דבעדי כיעור לבד לא נאסרה לבעלה כהן. כיון דלא ילפינן רק סוטה שאסורה לבעלה ישראל ג"כ עד שתשתה. היא דוקא אסורה לכהונה משמע הא היכא שמותרת לבעלה ישראל אז אם מת בעלה מותרת לכהונה: