א

סימן שלג

בע"ה היום יום א' כ"ה אייר תקפ"ד לפ"ק ליובאוויטש פ"ש לאהו' ידידיי המופל' ותיקי' וכו' מ"ו שמרי' שו"ב נ"י ומו' אברהם הלוי נ"י ומוהר"י בער הלוי נ"י מכתבם מיום א' יא' לחדש דנא הגיעני שבוע העבר מוויטעפסק. ובתוכו כתוב לאמר נידון מוהר"א אנשיל מטורסק שחקרו אחרי המעשה. וז"ל במותב תלתא חקרנו היטב מבנו הגדול הנ"ל ואמר ג"כ הדברים כהוויתן וששמע צעקתה. אך אח"כ חקרנו מהאשה הנ"ל בעצמה ע"פ הח' ואמרה שאינה יודעת כלל מאומה ולא הרגישה כלל לא בתחילה ולא באמצע ולא בסוף אפילו מנגיעה בגופה ולא משום הוכחה אחרת כלל ועיקר זולת שניעורה והנה ברח ממטתה. וגם הצעקה הכחישה מכל וכל באמרה אין זה כ"א אולי שהיתה גונחת משנתה זאת חקרנוה (ואח"כ שאלנו מבעלה לאמר הלא במכתב מבואר שהודית לפניו שבא עלי'. ואמר שלא אמרה לו שיודעת שבא עלי'. אלא שדנה כן בעצמה שמסתמא בא עלי') עכ"ל. ועפי"ז מסתפקים מעל' אולי ישתנה הדין בהשתנות דברי' וכו'. ומבקשים להשיב בהקדם לגודל רחמנות בעלה שהוא נע ונד עם בניו ומרבה הוצאות ליתן מזונות לאשתו בעיר אחרת כו':

והנני לבקשתם. אשר לפענ"ד הדבר פשוט שאין כאן בית מיחוש כלל והרי היא מותרת לבעלה. שהרי לפי דברי' אלו הדבר פשוט להיתר יותר מלפי הדברים שאמר הבעל בשמה. מאחר שלא הרגישה אפילו בסוף עד שברח ממטתה. ואף אם הבועל הוא מכחישה בזו לאמר שהרגישה בסוף אין כאן בית מיחוש. שאף אם הוא ע"א כשר. הרי ע"א בהכחשה לאו כלום הוא. כ"ש שגם לדבריו היא מותרת לבעלה מאחר שלא הרגישה בתחלה וכשהרגישה צעקה מיד. ואין לחוש עוד מפני שאנו רואין שאינה עומדת בדבורה. שמתחלה אמרה בפני הבעל שבא עלי' ועכשיו בפני מעלתם אומרת שאינה יודעת מאומה כו' א"כ יש לחוש שמא משקרת לגמרי ונבעלה ברצון כו'. הא ליתא דמפני זה אין לבדות דברים מלבנו לאמר שנבעלה ברצון. דהא קיי"ל בח"מ סי' פ' לענין טוען וחוזר וטוען. דאם יכול לזכות בדין גם בטענה הא' יכול לחזור ולטעון ולזכות בטענה האחרת כו' ע"ש. ולא אמרינן מאחר שאנו רואין שהוא שקרן ניחוש שמא דבריו הראשונים והאחרונים שניהם שקר. א"ו לא חיישינן להכי. וה"נ בין לפי מה שאמר הבעל בשמה. בין לפי מה שאמרה בפני מעלתם ה"ה מותרת לבעלה. א"כ אין לחוש בזה. וכ"מ ג"כ קצת ממ"ש רמ"א בש"ע אה"ע סי' קט"ו ס"ו הודית לפני א' שזינתה ואח"כ אומרת שקר הוא כו' ע"ש בב"ש סק"ל ואפשר כו':

(ואע"ג דהכא היא מוכחשת מהבועל והבן. שהבועל אמר שכשהתחילה לצעוק הלך ממנה. וכן אומר הבן שצעקה והיא אומרת שלא צעקה. מ"מ מה בכך. הרי אין כאן אלא ע"א שהרי הבן קטן הוא פסול לעדות ויכולה להכחיש ע"א. וכ"ש שאף לדברי הבועל נאנסה ומותרת לבעלה). ועי"ל שזה דומה למ"ש בח"מ סי' פ' דכל מה שטוען חוץ לב"ד יכול לחזור ולטעון אפילו לסתור טענתו הראשונה כו'. וא"כ הרי בתחילה לא הגידה בפני ב"ד רק בפני הבעל ויכולה לחזור ולטעון בב"ד. לכן יש לדון ע"פ הדברים שהגידה לפני מעלתם. ואין לומר דהגדה לפני הבעל שאני משאר הגדה חוץ לב"ד דשויתי' אנפשי' חד"א. דהא ליתא. כיון שגם ע"פ הגדה שבפני הבעל אינה נאסרת א"כ לא שויתי' אנפשי' חד"א כלל. עי' פסקי מהרא"י.. רכ"ב במ"ש וכיון דהכי הוא א"כ נ"ד אע"ג שגברא מעליא ומהימן הוא כו' עיי"ש... במכש"כ מזה דלא שייך שוויא אנפשי' חד"א כלל:

ואין לחוש משום שמתאמצת להתיר א"ע יש לחוש טפי. דז"א ע' ב"ש סי' קט"ו סק"ל ואפשר קמ"ל כו'. ומהירושלמי באת להתיר עצמה אסורה. אין ראי' להחמיר. די"ל דוקא באומרת טמאה אני אלא שמתרת א"ע בטענה שאין בה ממש וקמ"ל הירוש' דלא נימא עיני' נתנה באחר. כיון שניכר שאינה רוצה להפקיע א"ע מבעלה. וכ"פ להדיא בס' בני אהובה דע"ט ע"ג ע"ש. וגם ע"ד ר"ח*. עי' מהרא"י סי' רכ"ב וצ"צ סי' פ"ב. משא"כ כשמתרת עצמה בטענת נאנסה פשיטא דלא עלה ע"ד הירושלמי לאוסרה. הלכך דבר ברור שאין כאן.. כלל. וכ"ז אפילו אם ניתפוס במושלם (?) שהגדתה בפני מעלתם היא חזרה מהגדתה בפני בעלה. אבל באמת י"ל שאין כאן חזרה כלל. וכפי האמתלא שאמר בעלה שמה שאמרה שבא עלי' לא שהרגישה. אלא שדנה כן מעצמה כו' ואמתלא טובה היא. ועי' בש"ע סי' קט"ו ס"ו בהג"ה ואם חזרה בה ונתנה אמתלא כו' (וע"ש בחמ"ח סקכ"ב דלענין איסורא מהני טפי אמתלא). בשגם שלפי המדומה שגם בהיות פה הבעל והבועל. אמר א' מהם קרוב למה שאמרה בפני מעלתם. אלא שלא העמדתי יסוד ע"ז. כי מהשני לא הבנתי כן. וכתבתי שהודית וכו' לומר שאף אם כן היא מותרת. ואמנם אין אני מעמיד יסוד ע"ז שמדומה לי כעת. אלא שאף גם אם אין זאת והוא חזרה. אעפ"כ אין כאן בית מיחוש כלל. לכן עליכם לקרב את המרוחקים ולהורות להם שהיא מותרת לבעלה (מאחר שעכ"פ היתה אנוסה. כיון שאף לדברי' הראשונים בפני הבעל לא הרגישה בתחלה כלל וכלל עד לבסוף שצעקה וכו' ה"ז אונס גמור):

וזו"ז יקבלו החו"ש מאדה"ש ומנאי אה' דו"ש מנחם מענדל בא"א מוהר"ש שכנא זללה"ה