ה

ומעתה בנדון הנער הזה יש להסתפק אם נדון כפקח לפי ששומע כשמדברים עמו בקול רם (וגם יש לו מבטא באיזו תיבות רק שאינו מבטא גמור ולא אפי' כדרך עמקי שפה כ"א כמעט בלתי מדבר) ואינו שוטה גמור כי הולך לקנות בשוק ויעשה שליחות לקנות לחם וכה"ג. א"כ י"ל לפי תשו' הרא"ש נדון כפקח או דלמא כיון שאין לו דעת ודעתו קלישתא ולא צילתא כמו ששאלו ממנו אתמול היה שבת אם רשאים לתפור והשיב ברמיזה הן. וכן אם רשאים להדליק את הנר והשיב הן. ומה שמתפללים בשבת יכול להראות והוא שהראה נשמת כל חי בסידור והנראה שאינו מבין דבר כדרך שמבינין שאר עם הארץ א"כ לדברי הרמב"ם הוא קרוב לענין הפתאים ביותר ובצירוף חרשותו ואלמותו אף שאינו חרש גמור י"ל בצירוף כ"ז נדון כחרש היינו כאינו בן דעת. והנה מהרי"ט בתשו' הנ"ל בחאה"ע סי' מ"ו כ' וז"ל מיהו דעתא צילתא לא בעינן דהא חרש וקטן אע"ג דלית להו דעתא צילתא הוו כשרים לחליצה אי לאו דממעט חרש משום שאינן בואמר ואמרה כו' עכ"ל וא"כ לדבריו אפי' נאמר דהוא כדין חרש אין לפוסלו מלחלוץ מאחר שמצד שחרש אינו בן דעת לא איכפת לן וחליצתו היה כשרה כדברי מהרי"ט רק משום שאינן בואמר ואמרה. והרי בנד"ז ישנו בואמר ואמרה שהרי למדוהו לומר לא חפצתי לקחתה. והנה לכאורה דברי מהרי"ט מוכרחים ע"פ מ"ש בגמרא. הנה לכאורה בהשקפה ראשונה נראה ע"פ מ"ש בגמ' 8ביבמות פמ"ח (דק"ד ע"ב) אמתניתין החרש שנחלץ והחרשת שחלצה כו' חליצתה פסולה דהטעם לא משום דלאו בני דיעה נינהו אלא אמרי דבי ר' ינאי לפי שאינן בואמר ואמרה דקרייה מעכבא כשאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו וכתבו התוס' מנ"ל לר' ינאי האי טעמא דלמא משום דלאו בני דיעה נינהו כו' וי"ל שב"ד עומדין על גבן כו' דה"נ אמרינן פ"ב דגיטין כו' ע"ש וכ"כ התוספות פ"ב דגיטין (דכ"ב ע"ב) בד"ה והא לאו בני דיעה נינהו גבי ולהכי נמי בפרק מצות חליצה ממעט מחליצה חרש וחרשת לפי שאינן בני קריאה כו'. אבל מטעם דלאו בני כוונה נינהו לא פסיל להו כו' וע"ש דאף לפי מ"ש ועוד אומר רבינו יצחק כו' אבל לר' אלעזר כו'. מ"מ מוכח דס"ל ג"כ בפשיטות דלענין חליצה מהני בחרש וחרשת לולי דלאו בני קריאה נינהו יעו"ש. והא דגבי גט חרש פסול לר' אלעזר אף שגדול עומד ע"ג היינו רק משום דבעינן שליחות בכתיבה וע' בב"י סי' קכ"ג והר"ן שם כ' ג"כ כמ"ש התוס' ולכן אע"ג דלענין כתיבת גט קיי"ל בסי' קכ"ג ס"א דלא מהני כשכתבו חרש התורף אף שגדול עומד ע"ג ובג"פ שם ססק"א פסק דהוי ספק מגורשת אין ראיה מזה לסתור סברת התוס' דבחליצה מהני לולי טעם דלאו בני קריאה נינהו אע"ג דגט עדיף מחליצה. מ"מ התם שאני משום דבעינן שליחות בכתיבה ואין שליחות לחרש אבל גבי חליצתו י"ל כהתוס'. וכן מתבאר ממ"ש הג"פ שם סק"א. וא"כ זה כדברי מהרי"ט דמשום דלאו בני דיעה נינהו אין לפסול רק משום שאינן בואמר ואמרה. והכא כיון שלמדוהו לומר מה שצריך לומר א"כ למאי ניחוש לה. אך הנה אע"פ שכן דעת התוס' דמשום דלאו בני דיעה נינהו אין נפסל החליצה רק לפי שאינן בואמר ואמרה לבד. אבל אין כן דעת הרבה פוסקים היינו הרמב"ם כהובא בש"ע סי' קס"ט ססע"י מ"ג וב"ש שם סקמ"ד דפסול גם משום דלאו בני דיעה נינהו וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' כ"ו בשם רבו הר"ר יונה והובאה התשובה בקצרה בב"י בא"ח סי' ת"ס ושם פי' דמ"ש בגמ' הטעם משום שאינן בואמר ואמרה לרבותא נמי נקטיה ולמעוטיה נמי אלם ואלמת דאילו נקט טעמא דאינן בני דעה הוה אמינא דאלם ואלמת דבני דעה נינהו חליצתן כשרה. קמ"ל דפסולה. וכ"כ עוד בתשו' סי' תקצ"ג וכ"כ בחידושיו ביבמות פמ"ח (דק"ד ע"ב) בד"ה והא אמרו דבי ר' ינאי וכ"כ עוד בחידושיו פ"ק דחולין (די"ב ע"ב) ותדע דלר' ינאי דמפרשי טעמא התם לפי שאינן בואמר ואמרה כו' ע"ש דמסיק דגם הטעם משום דלאו בני דיעה נינהו שייך שם אלא דר' ינאי מוסיף עוד טעם כדי לאשמועינן דאפי' אלם ואלמת דבני דיעה נינהו לאו בני חליצה נינהו. ובחידושי הרמב"ן ביבמות שם מתחלה תירץ ע"ד שטת התוס' ואח"כ העלה דחרש וחרשת דכאן מיירי במדברים ואינן שומעין מדלא קתני שוטה בהדייהו. ובאמת מצינו היכא דתני חרש בהדי שוטה וקטן ואעפ"כ פירושו חרש המדבר ואינו שומע והוא במשנה פ"ב דמגלה הכל כשרים לקרות את המגלה חוץ מחרש שוטה וקטן וחרש שיוכל לקרות ע"כ היינו במדבר ואינו שומע וכדאמרינן פ"ב דברכות (דט"ו סע"א) וע' בש"ע סי' תרפ"ט ס"ב ובט"ז ובמ"א שם וכ"כ התוס' פ"ב דמגלה (י"ט ב'). מיהו בירושלמי אמרינן לית כאן חרש אשגרת לישן הוא. אבל בחי' הרשב"א במגלה שם פירש הירושלמי ג"כ ע"ד הש"ס שלנו דמיירי ג"כ בחרש המדבר ואינו שומע. וא"כ לפ"ז כ"ש הכא גבי החרש שנחלץ די"ל דמיירי במדבר ואינו שומע ואעפ"כ קס"ד לפוסלן משום שאינן בני דיעה לענין חליצה דאע"ג דכפקחין הן לגבי מצות משום דחליצה צריך כונה ומסקנא משום שאינן בואמר ואמרה אבל חרש גמור פסול ג"כ משום דלאו בני דיעה נינהו והעלה כן עפ"י הירושלמי רפ"ק דתרומות וכ"כ הריטב"א ביבמות שם ואע"ג דבפרק ב"ש (דק"י ע"א) אמרינן פקחת ואח"כ נתחרשה לא דמעכבא בה קרייה משמע לכאורה אעפ"י שעכשיו היא חרשת גמורה עכ"ז אין העיכוב רק מחמת קרייה ולא משום דלאו בת דעת היא. הנה תירץ הריטב"א שם וז"ל וה"ה דיכול למימר מעכבא בה דעת אלא דנקיט קריאה לכלול אפי' המדברת ואינה שומעת או השומעת ואינה מדברת שהיא בת דיעה ואינה בת קריאה שאינה יכולה לקרוא או לשמוע דברי היבם עכ"ל ונמצא הרמב"ן והרר"י והריטב"א ס"ל דחרש שאינו שומע ואינו מדבר חליצתן פסולה גם מטעם דלאו בן דעת הוא וכדעת הרמב"ם בזה וכן הרשב"א הביא סברא זו בחידושיו ובתשובותיו וגם הג"פ סי' קכ"ג סק"א כ' דגבי כתיבת גט י"ל דלהרמב"ם פסול כתיבת החרש מה"ט יעו"ש. וא"כ י"ל דהוי ספיקא דדינא אם חרש חליצתו פסולה דאורייתא גם מה"ט דלאו בן דיעה הוא. ואע"ג שהפוסקים השיגו על הרמב"ם דס"ל חליצת חרש אינה כלום כמבואר בנ"י ובב"י סי' קס"ט ובש"ע סעיף י"ג ובב"ש שם סקמ"ד זה אינו סותר לפסק הנ"ל דאע"ג דחליצתו פסולה משום דלאו בן דיעה הוא מ"מ י"ל דחליצה פסולה מיהו הוי ולא דמי לחליצת קטן והרשב"א יוכיח דכ' בחידושיו דחליצת חרש י"ל דפסול ג"כ משום לאו בן דיעה הוא ואעפ"כ השיג על הרמב"ם דס"ל שאינה פוסלת ומ"מ כ"ז בחרש גמור אבל בנד"ז כיון שי"ל דאין דינו כחרש משום ששומע כשמדברים עמו בקול רם. וגם מצד דין הפתאים אינו מוכרח שהגיע לדין פתי שאינו מכיר דברים הסותרים זה את זה לכך י"ל דלכל הפחות ספק הוי שאינו נידון כחרש ובשני ספיקות כה"ג יש להכשיר חליצתו במקום עיגון כזה שאל"כ תשב עגונה לעולם:

קיצור בענין זה הנער יש להסתפק אם דינו כחרש או כפקח. וכיון דהתוס' סוברים שאף בחרש גמור אין פוסל משום שאינו בן דיעה א"כ אף שהרר"י והרמב"ן והריטב"א לא ס"ל כן ה"ל פלוגתא דרבוותא. וכיון שי"ל ג"כ יותר שאינו חרש כלל יש להקל: