ד

אמנם הרא"ש בתשובה כלל פ"ה סי' י"ב וז"ל וששאלת מי שהוא חרש ונושא ונותן יפה ומבין כשמדברים עמו בקול רם אע"פ שדעתו אינה מיושבת עליו כ"כ אם יכול לעשות מחילה או למכור או להקדיש דע כי כל מקום שהזכירו חרש אצל שוטה וקטן היינו שאינו מדבר ולא שומע כלל. אבל אם שומע כשמדברים עמו בקול רם אינו חרש אלא שכבדו אזניו משמוע. והרי הוא כמי שאינו מדבר עכ"ל הביאו הטור ח"מ סי' רל"ה ס"ך. וכתב הפרישה סי' רל"ה דמיירי אפי' באלם שאינו יכול לדבר מ"מ כיון ששומע כשמדברים עמו בקול רם הרי הוא כפקח עכ"ל והב"י הביא תשובה זו ג"כ באה"ע סי' קכ"א וגם להפר"ח שם סקט"ז פסק כן וכן הג"פ ס"ק ל"א. והנה במי שהיה מתולדתו שומע ואינו מדבר ואח"כ כבדו אזניו משמוע כהנ"ל ודאי נכון פסק זה אך במי שבתולדתו כן יש צ"ע דהא עיקר ענין החרש הוא שאינו בן דיעה אלא שהסימנים שלו הוא שאינו מדבר ולא שומע וא"כ אם הוא לאו מדבר וגם לא שומע אא"כ בקול רם מאד אזי לכאורה תלוי בזה אם אנו רואים שהוא בן דיעה וכמ"ש בגמרא בפרק מי שאחזו (דע"א א') ואע"ג דחזינא ליה דחריף והיינו מ"ש בתשובת צ"צ סי' ע"ז בנדון החרש שנשאל עליו שאינו לא שומע ולא מדבר ואעפ"כ פקח גדול היה כו' ע"ש ופסק בפשיטות דחרש גמור הוא. אזי י"ל שאם שומע אפי' רק כשמדברים עמו בקול רם מאד אינו נדון כחרש כלל. אבל אם בלאו הכי נראה שאין בו דעת והוא פתי ביותר שאין לו הבנה אזי י"ל שנדון כחרש. והטעם דהא בלא"ה אפי' בשומע ומדבר פסק הרמב"ם פ"ט מה' עדות דין יו"ד הפתאים ביותר שאין מכירין דברים שסותרים זה את זה ולא יבינו עניני הדבר כדרך שמבינין שאר עם הארץ כו' הרי אלו בכלל השוטים עכ"ל. וכ"פ בשו"ע ח"מ סי' ל"ה וא"כ אם הוא ג"כ לא מדבר ולא שומע אף רק ע"ד שכתב הרא"ש כיון שזהו מתולדתו וגרמו לו החרשת שאינו ג"כ בן דיעה י"ל דלכ"ע נדון כחרש. ומ"ש בתשו' מהרי"ט חאה"ע סי' י"ו דהרמב"ם לא כתב כן רק לענין עדות לבד הנה הת"ש בי"ד סי' א' סק"נ ס"ל דלכל מילי הוה כשוטה וכ"מ בפרישה סי' ל"ה ואף אם נימא כמהרי"ט מ"מ כשהוא ג"כ חרש כהנ"ל י"ל שאזי נדון כחרש מאחר שאנו רואים שמסיבת החרשות גרם לו שאינו בן דיעה. והנה ביבמות פרק חרש (דקי"ג סע"א) מ"ט דר' אליעזר כו' ע"ש. וא"כ לרבנן צ"ל דחרש דעתא קלישתא (כלומר דעתו מועטת שאין מחודד להבין כשאר בני אדם) וגם לאו דעתא צילותא היא. (שגם אותה קצת הדעת שיש לו אינה צלולה ע"ש בפרש"י) וא"כ אם אנו רואין שדעתו קלישא ולא צילא אזי אף ששומע בקול רם כיון שגם אינו מדבר י"ל נידון כחרש כיון דלהר"מ ב"ב בלא"ה נידון כשוטה ואפשר שגם הרא"ש יודה בזה דבנדון שלו שאני שהיה נושא ונותן יפה אעפ"י שאין דעתו מיושבת עליו כ"כ מ"מ אין זה דעתא קלישתא ולא צילתא שהרי אנו רואים שהוא צילתא מאחר שנושא ונותן יפה רק שהיא קלישתא. משא"כ כשאנו רואים שהיא דעתא קלישתא ולא צילתא:

קיצור דהרא"ש פסק דאלם אף שג"כ אינו שומע אא"כ מדברים עמו בקול רם חשוב כפקח מיהו אפ"ל דכשהוא ג"כ פתי עד שאינו מבין דבר כדרך שמבינין שאר עם הארץ י"ל דינו כחרש: