ג

והנה הרמב"ם ספ"ט מה' עדות דין י"א כו' וז"ל החרש כשוטה שאין דעתו נכונה (עמש"ל סוף אות א' מהמשנה פ"ק דערכין ופ"ב דגיטין) ואינו בן מצות. ואחד חרש מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר. אעפ"י שראייתן ראייה מעולה ודעתו נכונה צריך להעיד בב"ד בפיו או שיהיה ראוי להעיד בפיו ויהיה ראוי לשמוע דברי הדיינים והאיום שמאיימין עליו כו' עכ"ל. והנה דין שומע ואינו מדבר דפסול להעיד מבואר בגיטין פרק מש"א (דע"א א') משום דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. אכן דין מדבר ואינו שומע דפסול לא נזכר שם והכ"מ כתב שי"ל שהוא מדכתיב ושמעה קול אלה פרט למי שאינו יכול לשמוע עכ"ל. והתומים סי' ל"ה סעיף י"א סק"ז כתב דאיתא בתוספתא דשבועות פ"ג דיליף ליה ת"ק ושמע להוציא את החרש או ראה להוציא את הסומא או ידע להוציא את השוטה אם לא יגיד להוציא את האלם וא"כ ש"מ דחרש דפתח ביה היינו מדבר ואינו שומע. ורע"ק יליף מדכתיב ודרשת וחקרת יצא חרש שאינו בכלל דרישה וחקירה כו' ע"ש והן הן דברי הרמב"ם דצירף דברי הת"ק לרע"ק יחד בחד כללא ולכך כתב שיעיד בפיו כו' ויהי' ראוי לשמוע דברי הדיינים ואיום שמאיימים עליהם והיינו דרישה וחקירה ופשוט עכ"ל התומים. ובלאה"נ מובן דקאי על חרש המדבר ואינו שומע דאילו אינו מדבר ואינו שומע א"כ לא נפקא ליה מאו ידע שהרי אין דעתו נכונה כמו השוטה וא"כ לפ"ז אף חרש שאינו שומע אא"כ מצווחים לו בקול רם ג"כ אפ"ל שאינו יכול לשמוע האיום והדרישה והחקירה של הדיינים דאטו יצווחו לו בקול רם ואין זה כבוד הדיינים. מיהו י"ל דאינו כן דהא מאו ראה ממעטינן סומא ואעפ"כ דווקא סומא בשתי עיניו פסול להעיד הא באחד מעיניו כשר כמבואר בש"ע סי' ל"ה סעיף י"ב.והיינו דישנו בכלל או ראה. וכמ"ש רש"י פ"ו דנדה (ד"נ ע"א). כמו"כ י"ל כל ששומע אף בקושי ישנו בכלל ושמע. ועי' עוד בתומים שם סק"ו מ"ש שוטה וחרש יש להם דיעה ודבריו תמוהים ונגד המשנה דערכין הנ"ל דאומר בהדיא שאין להם דעת. ונגד הגמרא פ"ק דב"מ (ד"ח ע"א) דאומר בפירוש דחרש אינו בן דעת. ועכ"פ נפקותא מדברי הרמב"ם הנ"ל מאחר דס"ל שכיון שאינו יכול לשמוע דברי הדיינים פסול לעדות כמ"כ כאן י"ל דחרש המדבר ואינו שומע לאו בר קריאה הוא כיון שאינו יכול לשמוע דברי היבמה. ועי' עוד בהרמב"ם ר"פ כ"ט מה' מכירה מה שהשוה חרש המדבר ואינו שומע לחרש גמור והקשה עליו הכ"מ ובב"י בח"מ סי' רל"ה ססע"י י"ט וכתב לתרץ ועוי"ל דכי תניא במדבר ואינו שומע שהוא כפקח היינו דוקא בשומע קצת וקרי ליה אינו שומע לפי שאינו שומע לגמרי כו' ע"ש. ולפ"ז באינו שומע ואינו מדבר אעפ"י ששומע כשמצווחים לו בקול רם י"ל שדינו כחרש גמור. והנתי"מ סי' רל"ה סק"כ הקשה שזה נגד תשובת הרא"ש המובא בטור שם סעיף ך' וע"כ דחה דברי הב"י. ואין דבריו מוכרחים דמנ"ל דהרמב"ם יודה להרא"ש בפרט לפמש"ל אות ב' דמשמע לכאורה בכמה מקומות בגמרא דנקרא חרש כל שאינו שומע כדרך בנ"א אף שישמע אם מצווחים לו בקול רם כנ"ל. וכן בפסוק לא תקלל חרש ודאי אף חרש כהנ"ל בכלל:

קיצור. דברי הרמב"ם ספ"ט מה' עדות בענין חרש המדבר ואינו שומע. ויש להעיר מהם לענין אם חשוב בר קריאה גבי חליצה. ור"פ כ"ט ממכירה לפירש הב"י והכ"מ מוכח דאפי' שומע בקול רם מאד נקרא חרש ולפי זה אם אינו מדבר חשוב חרש גמור בכה"ג: